בבוקר, כמה דק׳ אחרי שהתעוררתי אמא מספרת בטלפון שהתחילה תהליך עם . אני עונה שאני תומך בזכותו של אדם להחליט על מותו אבל שזה קשה לשמוע ומתחיל לבכות. גם היא מתחילה לבכות.
אבא מנצל את ההזדמנות שבאתי לביקור לבקשתו להביא לי העתק צוואה ומסמך עם הנחיות ומספרי טלפון כולל למי להתקשר עם בעלי המספרים הראשונים בתור כבר מתו.
בדרך אליו אני מביא אוכל מפונדק אסא בבית דגן ואומר לבחור בקופה (בעל הבית הקשיש כבר לא שם) שאני בדרך לאבא שלי שכבר זקן מדי להסתובב אבל שאני אוכל איתו כאן כבר לפחות 45 שנה.
אחרי שעתיים של ביקור, כשאני מתארגן לזוז אני שואל למה הוא נראה כל כך עצוב והוא עונה: ״כי אתה הולך״.
בין השיחה עם אמא בבוקר לנסיעה לאבא לפני הצוהריים אני משוחח בפון עם הבן שלי ומספר לו על ההתרחשויות עם סבא וסבתא שלו. הוא אומר לי כל הכבוד ושזה לא מובן מאליו. קובעים לדבר מחר כדי לסגור פעילות משותפת באילת בשבוע הקרוב.
אחר הצוהריים אני מסיע חברה (הואיל וכבר לקחתי רכב) 200 ק״מ לאי שם בשביל קצת זמן איכות איתה בשעה הכי יפה בשבוע.
בערב אני תשוש ומרוקן אבל נסער ומתאפק לא להזמין פיצה כדי לא לחרב את הלילה ולהצטער בבוקר.