סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מתחת לפרווה

הותיק המדדה מהאינקוויזיציה של חנות התקליטים.
מכוון להדוף את השחצנות בזוהמתם החולנית של גברים עם ליהוגי אמצע החיים מהתקופה המאוחרת שלי.
(ג׳יימס מרפי)
לפני 15 שנים. 19 ביוני 2009 בשעה 7:25

רגעי מתח, ציפייה, וחרדה.
לא בטוח בכלל שאני מתמודד עם זה היטב.

נזכר ב"300", איך המלך ליאונידיס מגיב במצבים כאלו.
"לא בפחד, רק בתחושה מוגברת של עירנות".

אני שטוף, מוצף, טובע בין גלי רגשותיי.

33 שנים, הלב שלי פועם בלי הפסקה, חווה כל כך הרבה, ולכל כך הרבה כיוונים.
אני תמיד מעודד אותו, מאפשר לו.
האם הוא התעייף, נחלש, ועכשיו עולה על גדותיו?

בלוסום​(לא בעסק) - אתה עובר תקופה ללא עתיד ברור נראה לעין, תקופה שבה אתה *באמת* לא יודע מה ילד יום.
יש שיר שאומר "כל סיום הוא התחלה חדשה". אפשר להסתכל על דברים כך, אבל לא לפני שעוברים את התקופה שאתה עובר עכשיו -
תקופת ההתאבלות על הדירה שבה אתה (עדיין?) מתגורר.
תן לעצמך את התקופה הזו, אולי היא תוליד לך תמריץ להשאר בדירה הזו, או שתמריץ אותך לחפש דירה חדשה להרגיש בה בבית בדיוק כמו בזו.
בכל מקרה, הלב הוא איפה שמרגישים בבית - לך עם הלב המתרגש הזה שלך... מקווה שהכל יהיה מאחוריך במהרה.. }{
לפני 15 שנים
pook - אז מה אתה מנסה להגיד? :)
לפני 15 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י