מתחת לפרווה

לפני כמה שבועות, לא זוכר בדיוק באילו נסיבות, נזכרתי בסרט ״נישואין פיקטיביים״.

זה סרט מ1988 (אין דרך לדעת כמה שנים עברו מאז) בו שלמה בראבא משחק מורה לערבית ירושלמי בורגני שעומד לטוס לארה״ב אך ברגע האחרון מסיבה לא ברורה משנה את דעתו, משאיר את המזוודה, חומק מהשדה ועושה צ׳ק אין במלון תל אביבי זול.

במלון הוא פוגש פקידת קבלה סקסית שחולמת על עתיד באמריקה ואת יצפאן הצעיר (מאוד) בדמות פקיד קבלה ערבי. הוא מציג את עצמו כיורד שבא לביקור מולדת.

באחד הבקרים הוא לבוש די זרוק, קונה בייגלה עם שומשום ומתיישב על ספסל (לדעתי זה צולם בגינה ברח׳ דוקטור ארליך, לא רחוק מכאן). במהרה הוא מוצא את עצמו מוקף בפועלים ערבים שמחכים לקבלן שיאסוף אותם, ואז נאסף יחד איתם לעבודה.

הוא מצהיר על עצמו בתנועות ידיים כאילם, משתלב עם הפועלים בעבודתם, מעמיק את הרומן עם פקידת הקבלה מהמלון ומבטיח לה נישואין פיקטביים בארה״ב, ובמקביל מזיין את השכנה השמאלנית הבוהמיינית שגרה בסמוך לאתר הבניה בו הוא עובד ומפנטזת על סקס עם פועל בניין ערבי.

ראיתי ראיון מאוחר עם בראבא בו הוא מספר שכשראה את הסרט לראשונה הוא בא לבמאי ואמר לו: ״תשמע, יש לי דירה קטנה בתל אביב. אמכור אותה ואתן לך את הכסף כדי שאף אחד לא יראה את הסרט הזה לעולם״ (ציטוט מהזכרון).

אני יכול להבין, הוא באמת כל כך חשוף ופגיע שם, סצנות שלא הצליחו הפכו למרכזיות (כמו כשהוא מנסה לשבת בכריעה ולאכול עם יתר הפועלים וכל הזמן נופל אחורה), וכל הסרט הוא קרינג׳ אחד גדול בכמה כל פריים זועק סמליות, הרבה מעבר ל on the nose.

ראיתי אותו כשהייתי בן 13 או 14. כשצפיתי בו היום שוב הוא היה רלוונטי עד כאב ובכיתי כמעט כל הזמן (מוזיקה של יצחק קלפטר). לראות את ישראל של שנות השמונים בה גדלתי עם המכוניות והטלפונים הקוויים עם השפופרות, החוגה והכבלים המסתלסלים, ולהבין שלמרות הכל אנחנו עדיין באותו לופ מזויין.