מתחת לפרווה

יום שישי, חמש לפנות בוקר.
יש לי סיפור ארוך וקסום לספר, אבל עוד אין לו סוף.

הכל התחיל לפני 10 ימים, כשידידת הנעורים שלי ג' באה לביקור, וסיפרה שיש לה חברה ונילית מהעבודה להכיר לי. "היא ממש הטעם שלך. בלונדינית, חזה גדול, עיניים כחולות ענקיות. רזה, יפה, איכותית. זמרת היפ הופ. מזל עקרב. תל אביבית. באמצע שנות ה20". קניתי. (:
ביקשתי מג' שתתקשר אליה ותעביר את הפון אלי. הקול מהצד השני של הקו היה מתוק להפליא אך עם מידה של חספוס, כמו ורוד ותכלת ביחד. השיחה זרמה חרף גמגומיי, וסוכם שאקח את הפון מג' ואתקשר אליה במטרה להיפגש.

גיגלתי אותה ומצאתי תמונה שלה. איי קאראמבה. הוספתי את הלינק לתמונה למועדפים, וצפיתי בה פעמים אין ספור, לפעמים תוך הפלגה ומתן חופש ליד ולדמיון. אני חייב להשמיט חלק מהפרטים, את ההיסוסים לפני שהתקשרתי לראשונה, את הנסיונות לקבוע. גם כך זה יצא ארוך, וזה היה פינג פונג ארוך ומיגע, ביחוד שלי כנגד תשוקתי הבוערת. ידעתי שאני צריך להיות סבלני ולשמור פאסון. קבענו להיפגש במשולש עם ג' בשישי, ולבסוף היא הבריזה בלי אפילו להודיע. היא התקשרה לאחר כמה שעות ולא עניתי, ואז התקשרתי והשארתי הודעה שהצטערתי עליה ברגע שניתקתי. גל של מודעות עצמית רעה שטף אותי בדיוק כשהתחלתי לדבר, וניתחתי את הטון המתחנגל שלי תוך כדי השארת ההודעה, ואז התחלתי לגמגם ולדבר שטויות, וממש שנאתי את עצמי אחר כך.

במוצ"ש, בשתיים בלילה, אכן התקיימה הפגישה המשולשת המדוברת. (אספנו אותה מהרכבת באוטו של ג' ואני נהגתי).
שמעתי שירים שלה, (היא התגלתה ככותבת מוכשרת ומבצעת עם המון חן וקסם ופוטנציאל) , היא שמעה שירים שלי, שרנו, שתינו קוקטייל הבית ואכלנו דובדבנים. היא היתה יפהפייה וכוסית על, מלאת חיוניות ושמחת חיים, אך גם מרוחקת ומסוגרת מעט. הצלחתי להתנהג ולהרגיש טבעי פחותויותר אפילו שהייתי מהופנט ממנה. הן הלכו לקראת 3:30, ואז מפוצץ מאנרגיות הגיתי את הקונספט להופעה ודיוושתי לאבולעפיה כפי שכבר דווחתי.

הרעיון המרכזי היה לעשות את ההופעה עם ביטים, גיטרה חשמלית, וקלידים, ולארח אותה ב"אש לבה גחלים לוחשות", כאשר היא תלווה בקולות רקע וגם תכתוב לעצמה סולו ראפ. התקשרתי להציע לה בצהריים, היא חזרה אלי ב22 והשיבה בחיוב. סיכמנו שתבוא בשני בערב לעבוד על השיר.

כל השבוע התאפיין בימים ארוכים ומלאים בעבודה מגוונת (כולל עם סלבס), בטלפונים ואופרציות, ובנסיעות ליורש בחדרה. בשני בערב לא שמעתי ממנה עד שיצאתי להופעה של לקוח שלי, ורק בלילה כשחזרתי חיכתה לי הודעה ממנה שהיה לה בלאגן עם הסלולרי ושהיא התעכבה בעבודה. בשלישי בבוקר, כבר די סקפטי, התקשרתי והשארתי הודעה, וכשחזרה אלי כעבור כמה שעות אמרתי לה שיש לה קומיוניקיישן פרובלמס ומקדם-כוסית של שבע שעות. קבענו שהיא תבוא בערב, בסביבות 22. מיתנתי את התלהבותי מפחד האכזבה, וגם כי יש לי אלרגיה מבורכת לבחורות שלא עומדות על איכויותיי ומתנהגות בהתאם. ובכלל, יקרה מה שצריך לקרות, ואולי לא צריך לקרות כלום, ובמילא אין מה להפסיד, כל שניה שאני זוכה לרחוץ באור היקרות של יופייה זה רווח נקי, ואם היא לא תרצה אותי שתזדיין מי צריך אותה בכלל. (:

לפנות ערב בעודי עושה חזרה עם עדי ז. גדול התבשרנו שההופעה כנראה תבוטל בגלל בעיה עם המיקום. התקשרתי אליה לדווח. היא חזרה להודעה די מהר לשם שינוי, סיפרתי לה, והוספתי בטון הכי קולי שהצלחתי לגייס : "אבל תבואי בכל זאת... נשתה משו ונדבר על החים". היא השיבה שהיא צריכה לקום מוקדם בבוקר, ושבשביל ענייני עבודה היא מוכנה להפסיד שינה, אבל אם זה לשבת בסבבה היא מעדיפה לעשות את זה כשהיא בסבבה. אמרתי שסבבה, הוספנו לפטפט קצת, ואז השתררה שתיקה, שהחזקתי את עצמי שלא לשבור.

אחרי כמה שניות (ארוכווותתתת) היא ציינה שבחמישי היא לא עובדת בבוקר, ולפיכך תשמח להיפגש למחרת, ברביעי בערב. קבענו שאתקשר לפנות ערב ונקבע. ממש לפני שהתכוונתי להתקשר התבשרתי שההופעה תתקיים בכל זאת, בבלאק בוק. השארתי לה הודעה שמחה, והיא חזרה ממש מהר, עוד לפני ששמעה אותה (זה קטע חשוב : ) ואמרה שהיא נכנסת להקלטות ושתבוא אלי אח"כ. רשמתי לפני שהיא אמרה את זה עוד *לפני* שידעה שההופעה בכל זאת תתקיים.

היא הגיעה מוקדם משציפיתי. (כבר התרגלתי למקדם-הכוסית שלה).
התחלנו לעבוד על השיר, וסיכמנו שתכתוב את הראפ בעצמה למחרת. אחרי שסיימנו את הפרק המקצועי הצטלמנו על האיימק והיא עשתה פרצופים מצחיקים, סקסיים, ומחוייכים ייצוגית. ואז שקענו בשיחה שהפתיעה אותי. היא היתה פתוחה יותר מבפגישתנו הראשונה, דיברה על סטיותיה הוניליות, ומצאנו המון נקודות דמיון בינינו בדברים מוזרים, על גבול המיסטיים. בהשקפות שלנו לגבי כל מיני נושאים, במשפטים ששנינו אומרים. (הנה דוגמא - "אני חזירה של רגשות"). היא פשוט היתה מיוחדת, בדברים שהיא אמרה, בסיפורים שסיפרה, בתגובות שלה לדברים. בתחושות שעוררה בי. בהתחלה היא היתה עבורי רק קווי מתאר קורצים. אחר כך היא היתה גם מוכשרת ומקסימה וכיפית, אבל שתהיה גם חכמה ובעלת מחשבה רחבה ועומק רגשי וחריגות מנטאלית ודארק סייד- זה כבר הפתיע אותי.

ואז שאלתי אותה אם היא יודעת מה הדברים השחורים האלה שתקועים בקיר. כל מי שאי פעם היתה בקן הציפורים נשאלה את השאלה הזו, אף אחת לא ידעה, ועם הזמן הרוטין הזה צבר פולקלור משלו. תמיד הייתי מוליך אותן ברחבי הדירה ומראה להן את כל המקומות בהם הם נמצאים, ומעודד אותן להעלות השערות, שהיו תמיד מאוד משעשעות. "אביזרי קשירה, רמקולים קטנים, שומרונים ששומרים על הבית, מתלים למעילים", וכו'. באיזשהו שלב אפילו נדרתי שאתחתן עם האחת שתדע.

אז כאמור שאלתי אותה : "את יודעת מה הדברים השחורים האלה?" והיא ענתה : "כן, זה אלו של החלונות".


היה כבר 3:30 והיא היתה צריכה ללכת. היינו כבתוך קסם כזה, עם נגיעות קטנטנות ולא מיניות, וחיבוק או שניים שהיו עמוקים וחמים מאוד. ליוויתי אותה לתפוס מונית על סלמה. חמש מוניות עצרו לידנו והיא שילחה אותם לדרכם. היה מתוק מאוד על המדרכה בסלמה, לפנות בוקר. בסוף היא עלתה על מונית (זה כאב!) ואמרה שהיה לה ממש כיף. השבתי שגם לי, ושתתקשר אלי לאחר שתכתוב את הראפ.

לא הצלחתי להירדם עד שש בבוקר, מהאנרגיות.
קמתי ב9 לעבוד, נסעתי לחדרה וחזרתי, ובדרך השתעשעתי במחשבה שאולי תחכה לי הודעה ממנה. היתה מיסד קול. השארתי הודעה. (: ישנתי שעתיים חזקות, וקמתי לעבוד שוב. לקראת סיום היא התקשרה ואמרה שהיא כתבה את הראפ והיא רוצה לבוא אלי לאחר הפגישה שלה כדי לעבוד עליו. אם יש לי זמן. פחח, אם יש לי זמן.
הפגישה שלה היתה עם אחד המפיקים המוסיקלים שלה, ובדרך גורל נקבעה לאחד מבתי הקפה כאן למטה. היא עלתה איתו בסיומה, וישבנו כשעה ביחד, כשאני מראה את ה"חלום של כל אישה" מההופעה ההיסטורית בדאנג'ן, (עם הסשן תוך כדי השיר) , ואת ההצלפות בצופית גרנט בפריים טיים - והוא משמיע חומרים שלו. לאחר שהוא הלך עבדנו על הראפ וכתבנו עוד שורות (היא נתקעה אחרי "עוד קצת הגענו לפנטזיה") , כמעט קרה אסון עם הקלידים, סיימנו לעבוד והתיישבנו שוב לדבר אישי ועמוק, ואז היא רצתה ללכת כי היתה צריכה לקום בשש בבוקר, אבל ביקשתי כמה דקות במרפסת קודם. (שתלתי פרחים צהובים וסגולים לצד הבזיליקום הגאה ועכשיו יש לי גינה ... ) . היתה התרגשות באוויר. היא אמרה שהיא פוחדת שלא תתעורר לעבודה. הצעתי לה להישאר לישון ושאעיר אותה בבוקר. היא העלתה עוד כמה הסתייגויות ופירקתי גם אותן, הבאתי לה טרנינג והיא החליפה את הג'ינס מתחת לשמיכה. הורידה את החזיה מתחת לחולצה, קיפלה אותה ושמה מתחת לכרית. אהבתי לראות אותה במיטתי. "אתה לא ישן? " ... "לא". לא היה מצב שאירדם.

עוד רבע שעה הולך להעיר אותה, את המיוחדת.
ועוד 19 שעות אנחנו על במת הספייס, נותנים בראש.