מתחת לפרווה

בסוף הסרטונים האחרונים של (אשתי השוודית) שמי מופיע ברשימת התומכים בפטריאון וזה נחמד לי גם כי היא יודעת שאני קיים וגם כי אני יכול לתמוך ביצירה החשובה שלה. 

היא עוסקת בצדדים האפלים של הטכנולוגיה.

יש לה המון מה להגיד על המיליארדרים ששואפים להחזיר את החברה למשהו דומה לתקופה הפיאודלית, לאיך שאנשים מטומטמים נוהרים אחר generative ai וצ׳אטבוטים במחשבה שזה עוזר להם בעוד שזה רק גורם להם להיות מטומטמים יותר במקרה הטוב או למחלות נפש במקרה הפחות טוב, לאיך שילדים רכים גדלים היום עם אייפדים ועם רובוטים חמודים מצוידים במצלמות ומיקרופונים שמחוברים לאינטרנט ולמאגרי המידע של חברות ai, עם קשב וריכוז של הכלאה בין תולעת משי לדג זהב וללא כישורים חברתיים; על המחיר האקולוגי המטורף של כל חוות השרתים הללו שאף אחד לא ביקש או צריך, על איך שהחברות הללו נבנות על חשבון הציבור רק בשביל לנשל אותו מרכושו וזכויותיו, שאפליקציות הכרויות הונדסו ונועדו לשמר ולחזק את הבדידות שלנו, ואיך שהתרבות הולכת ומתרוקנת מהמאפיינים האנושיים שלה. 

בשנה האחרונה זה התחיל לפגוש אותי גם בעבודה, ולאחרונה הרגשתי שאני רוצה להגדיר גבולות אתיים ברורים ובוטים (pun intended). 

כבר קרה לי כמה פעמים ששלחו לי משהו ש״יצרו״ בSuno ושאלו אם אני יכול להפריד את השירה הרובוטית או ליצור עיבוד שיהיה דומה ב99.9%. לאחד מהם עניתי שזו לא השאלה הנכונה. ברור שאפשר, אבל למה שנרצה לעשות משהו כזה כשאפשר ליצור משהו הרבה יותר טוב? לאחר כתבתי שתיאורטית זה אפשרי (עם ארטיפקטים שאת חומרתם נגלה רק אחרי שננסה) אבל שSuno זה ממש ממש מגעיל. 

השבוע כוריאוגרפית אחת רצתה לשנות את השירה בשורה בשיר של טיפקס. הקלטנו זמר אבל היא החליטה בכל זאת להשתמש בשירה המקורית (המופרדת, עם העיבוד החדש למחול שיצרתי), אבל אהבה זעקה אחת שהזמר אילתר בהקלטה ורצתה שזה ישמע כאילו קובי אוז שר את זה. כאן כבר הצבתי גבול קשיח ואמרתי: ״אני לא עובד עם ג׳נרטיב ai״. 

עם מלחין, קולגה ולקוח, דיברתי על כך שכל דבר שיש שפע ממנו וכל אחד יכול ליצור בזול, בקלות ובמהירות מאבד את הערך שלו לגמרי. מוזיקה שנוצרה ע״י prompt היא תמיד גנרית, מרשימה לשניה וחצי ומשעממת למוות אחר כך. אני סולד ממוזיקה שנשמעת ככה, ממושמעת מאוד לחוקי הז׳אנר, טמפו אחיד, דומה למיליון דברים אחרים שכבר שמענו. זה כבר לא משנה לי אם זה ai או לא. 

זה נושא גדול וחשוב מאוד ובטח עוד אעסוק בו הרבה.

בכתבה בThe Guardian קראתי שמצבם של מתרגמים ספרותיים יותר טוב היום לעומת מתרגמים טכניים (בניגוד אולי לעצת הקריירה שהיו מקבלים מאמא שלהם), אבל שגם כך רבים מהם כבר מקבלים מראש גרסה שתורגמה אוטומטית וצריכים לתקן ולשפר אותה, מה שמתבטא בשכר יותר נמוך. 

אחד מהם הביא כדוגמה ספר שתרגם מאיטלקית. היתה שם שורה שמשמעותה: ״.Only three words. You are not alone"

טכנית התרגום היה נכון, אבל זה יצא 4 מילים. 

מתרגם אחר אמר: ״אני לא פוחד שai יקח את העבודה שלי. אני פוחד מאנשים שחושבים שai יכול לעשות מה שאני עושה״. 

וזה מה שבעצם רציתי להגיד היום. 

בעיניי התהליך היצירתי יותר חשוב מהתוצר הסופי, מכל מיני סיבות. 

התקשורת והחיבור בין היוצרים, ההתלבטויות, הכשלונות, מלאכת השיוף והזיקוק. החציבה בסלעי הנפש בשביל לחשוף ולגלות אמת. הצורך בפגיעות, באמפתיה, בהצפה של זכרונות, באנושיות. 

זו המשמעות של אמנות. רובוטים לא יכולים ולא צריכים להחליף את זה, וא.נשים צריכים לדעת שמה שמשווק להם כנוחות, יעילות או חסכון הוא למעשה פתיון שנועד להחליש, ללכוד ולשעבד אותם לאדוני הכסף והכוח שלא יודעים שובע.