בלילה בין שני לשלישי לא ישנתי בכלל.
כל יום שני עמלתי על השלמת העיבודים והמיקסים לפרימיירה של הג׳ינ׳י.
ב19:57 הוא כתב לי בווטסאפ: ״בחזרות שומע וחוזר אלייך🫶״
ב20:54 הוא כתב: ״אם אתה בהכרה תתקשר״.
הנחתי שזה לא כדי להרעיף עליי מחמאות אבל הסקרנות דחפה אותי להתקשר בכל זאת.
הוא היה די היסטרי ושופע הערות מכל הכיוונים.
השבתי לו שירכז את הערותיו ושנדבר על הכל למחרת בבוקר.
אחרי רבע שעה הוא התקשר שוב, הדגיש שהוא כועס על עצמו ולא עליי (כנראה הרגיש שהתנהג כמו מנהל לא מוצלח) והמשיך להביע דאגה ובאסה.
גייסתי את כל הסבלנות וההכלה שלו ואמרתי בטון אמפתי ורגוע שהכל פתיר, נדבר על הכל בבוקר, יש לנו חומרי גלם מעולים וכל מה שמפריע לו יטופל, גם אם זה 100 דברים שונים. שריינתי זמן בשלישי וברביעי לעבוד על הערות ותיקונים. בכל הנאמברים שיצרנו יחד בשנה וחצי האחרונות תמיד הגענו למיקס2, 3, או 4, כך שלא היה שומדבר חריג או בלתי צפוי שהיו לו הערות על מיקס1.
בינתיים גם אמא שלי כתבה לי שהמשתלה שהגיבה לתגובה שלה לריל שלי באינסטגרם לפני שבועיים תובעת אותה בעשרות אלפי שקלים וביקשה שאשלח לה צילום מסך של התגובה שלהם. יופי אמא, את הולכת להתאבד בקרוב ולהשאיר אותי עם התביעות, העיקר היו לך עצות נחרצות בשבילי איך להתנהל מול בעלי הבית שלי.
רציתי לדאוג לעצמי לפני השינה.
הכנתי את הכדורים של הלילה בצלוחית הורודה/אפורה הייעודית, הנחתי אותה בארון כדי שלא תירטב ושטפתי את הכלים שהצטברו כדי שהמטבח יחייך אליי כשאקום. כשסיימתי מזגתי את מנת הוודקה המדודה והלכתי לשחק שחמט עם אנה הוירטואלית.
כעבור כשעה וחצי מזגתי את המנה המדודה הנוספת עד היעד והמשכתי לשחק. היה כבר 1 או 2 ופשוט לא הצלחתי להיות ישנוני. הלכתי למיטה בכל זאת אבל לא הצלחתי להירדם. השעה כבר היתה לקראת 4. בנקודה כלשהי עלה בדעתי לבדוק וגיליתי שהצלוחית עם הכדורים נשארה בארון מבלי שנטלתי אותם.
הייתי במתח לקראת השיחה עם הג׳ינג׳י בבוקר, היה לי תור לרופא עור לפני הצוהריים ופריטי היתה אמורה לבוא בצוהריים (כי היא באזור) ושכל אחת מאיתנו תתעסק בענייניה.
בסוף רק בסביבות 9 בבוקר הצלחתי להירדם לשעה והתעוררתי מסיוט קשה עם חרדה מאוד מאוד נוכחת. אחרי רופא העור התקשרתי לג׳ינג׳י. הוא היה קצת יותר רציונלי ופרגמטי מאיך שדיבר בערב הקודם. חלק מההערות הגלובאליות שלו נזנחו לגמרי (״הכל נשמע עמום, אולי האוזניים שלך כבר היו עייפות מכל היום!!!״ … אני עובד עם meters ובווליום נמוך, אולי האוזניים *שלך* היו עייפות מכל היום בחזרות באולם הספורט…) .
פריטי כתבה לי שלמרות היא מרגישה שאני בחרדה ובסטרס גדול היא עדיין רוצה לבוא: ״גם כשאתה לא במיטבך אתה רצוי ואהוב״.
התיישבתי (עם וודקה, not gonna lie. בימים כאלו היעד נזנח לטובת הישרדות) לעבוד על ההערות (בינתיים גם הגיע מבול הערות על הנאמבר לתחרות הכוריאוגרפיה מהכוריאוגרף הצעיר שיוצר אותו). זו לא היתה *המון* עבודה, בטח לא כמו לבנות וליצור את כל העיבודים. תוך שעתיים שלוש סיימתי וקיבלתי פידבק שהכל הרבה יותר טוב עכשיו (איזו הפתעה). קבענו להיפגש הבוקר לנגיעות אחרונות.
התיישבתי עם פריטי בפואייה ושאלתי אותה אם החליטה על קולר.
רקע:
כשקראתי את טבלת הגבולות שלה בשבת, השורה על קולר זכתה לעיגול בקצה הירוק והטלתי עליה משימה למצוא קולר או יוצר/ת שיכול/ה ליצור במיוחד ושאני אקנה לה אותו, כי באמת רציתי לקנות לה מתנה אבל לא כל כך ידעתי מה ולא רציתי סתם. בשני בבוקר היא שלחה לי כמה דוגמאות שהיו יפות אבל נראו לי מסיביות מדי לכלבה חמודה ועדינה כמוה וגם קצת יותר מדי באסתטיקה קלישאתית של סאדו מאזו.
אמרתי שלדעתי יתאים לה משהו יותר ורוד, עדין, צמרירי, פרחוני, תחרתי, מנצנץ. חיפשתי בגוגל: ״a collar for a cute female dog״ ושלחתי לה דוגמאות משם. היא אמרה שהיא אוהבת מאוד את הכיוון הזה ושזה לגמרי הטעם שלה. ביקשתי ממנה שתבחר אחד עד שלישי אחה״צ.
אז בשלישי אחה״צ שאלתי אותה אם החליטה והיא השיבה בפרצוף מיתמם שעדיין לא ושלא הבינה לחלוטין שאני מצפה ממנה לבחור.
הדגשתי שהיא לא ננזפת עכשיו אלא being held accountable.
שלא תטעה לחשוב שכל התחושות הקשות שמציפות אותי וניכרות עליי זה בגלל זה. הסברתי לה את טעותה, נתתי לה ארכה של 24 שעות לתקן, וכעבור זמן מה קראתי לה לחדר המוזיקה. אמרתי שהיא בכל זאת צריכה להיענש על אי העמידה בזמנים והוריתי לה להתפשט.
״אני חייבת?״ היא שאלה בקול מפוחד והשבתי לה ברצינות רבה: ״כן!״.
(הייתי מאוד קודר, עייף ומוצף חרדה מה שבטוח הגביר את הרושם).
כתבתי עליה בטוש סגול, מקצת מעל קו הפטמות עד הפופיק: ״כשאבא מטיל עליי משימה אני מבצעת אותה בזמן!״. צילמתי אותה כך כשהיא מרימה את שני אגודליה כדי להראות שהיא מסכימה עם המסר.
אחר כך הכנו יחד שוקיים פריכים בנינג׳ עם ספייסי מאיו וסלט ירקות. היא דמעה ואמרה שהיא מרגישה חשובה, מיוחדת ואהובה. המשכנו לדבר רגשות, לקראת 20 ליוויתי אותה לתחנה וחזרתי הביתה. ישנתי 10 שעות טובות עם המון חלומות מעניינים.
בבוקר הג׳ינג׳י הגיע ועבדנו יחד שלוש שעות. המשכתי עוד שעתיים לבד אחר כך.
ניצלתי את המפגש פנים אל פנים כדי להגיד לו שאמנם חשבתי להרוג אותו אבל לא אעשה את זה בגלל שיהיה מאוד קשה להיפטר מהגופה (הוא מעל מטר תשעים). זה לא משהו שאפשר פשוט לגלגל בשטיח ולהוריד במעלית.
כמו כן הצעתי לו שכדי שיהיה לו תקציב לכמה נגנים שהוא רק רוצה, שיקנה בתחנת דלק שקית של פחמים, ואז יכניס אחד מהם לתחת. ״אתה רק צריך להתאפק מספיק זמן ויצא לך יהלום״.
התקשורת היתה הרבה יותר אפקטיבית כששנינו מול המחשב ואני יכול להשמיע לו תפקידים בsolo, לנסות יחד דברים ולהגיע לקונצנזוס.
לפני שהלך הודה לי עמוקות ואמר בחיוך שעשיתי לו טוב על הלב.
מחר בערב מחכים לפריטי ולי זוג כרטיסים לפרימיירה במקומות מעולים באולם המפואר בפרבר הצפונבוני והיוקרתי של תל אביב.
סקרן לראות איזו שמלה outrageous ובלתי נשכחת היא תבחר ללבוש הפעם.
היא אוהבת להשפריץ יופי למרחקים ושפער הגילים בינינו (יותר מ18 שנה) ניכר לכל עין בלתי מזויינת.