החוויה הנחמדה היחידה עבורי בערב הפרימיירה אמש הייתה לזהות עבודות ישנות שכבר שכחתי שיצרתי עבור כוריאוגרפים אורחים.
זה ניכר במיוחד בעבודות הבנויות על שיר קיים שבמהלכו אני מוסיף ומקשט תפקידים בשביל לחדד את המסר הדרמטורגי וקצת אחרי מחציתו (בדרך כלל אחרי הפזמון השני) אני משתלב בצורה אורגנית ויוצא לקטע מקורי משלי. היה מאוד קל לזהות את הדרמה, המעוף, התנופה והאנרגיה שמתחוללים ברקדנים ובקהל ברגע שאני נכנס לתמונה.
מכל בחינה אחרת היה די מעצבן, אני לא בא לדברים האלה בשביל ליהנות אלא בשביל לכבד ולטפח יחסים קולגיאליים. לצאת מהבית בחום ובלחות, לקחת רכב, לעמוד בפקקים, להמתין, לשמוע נאומים של פונקציונרים. ווליום הרבה יותר מדי גבוה, א.נשים מדברים בקול רם בקהל (בשלב כשלהו נתתי להם את החצי סיבוב ונעצרתי עם מבט ששיקף את רגשותיי) או משתמשים בטלפונים שלהם כפנסים בשביל לעיין בתכניה *אחרי כל נאמבר*.
מתוך 26 ריקודים 9 היו עבודות שלי והיתר התחלקו בין כ9 מעבדים, חלקם כבר מתים (זו עבודה מסוכנת). אני מבין למה הם שבים ושוכרים את שירותיי שנה אחר שנה, גם אני הייתי שוכר.
נשבר לי הזין מהחרא הזה ואני רוצה את החיים שלי בחזרה.