הקיץ מיטיב עם הצמחים שלי, והם מתפתחים בצורות מפתיעות.
נראה שהסנסיוורה עומדת לפרוח, משהו ששמעתי עליו רק באגדות (ובסרטוני היוטיוב של הבריטי החמוד משפילד):
הקרוטון פורח כבר כמה חודשים, משיל על הרצפה ומגדל כוכבים חדשים:
האנגלומה האדומה ללא ספק זוממת משהו:
המנדבילה בלתי נלאית בפריחתה, אבל הפרחים לא מאריכים ימים:
לפליאה פפרומיה אבטיח צמח פין:
ראש חץ ורוד זומם להשתלט על העולם:
האנתוריון עושה דרבי עם עצמו:
מונסטרה דליסיוסה מצמיחה עלים עם חורים כמו ילדה גדולה ובשלה:
אלוקסיה זברינה מצמיחה עוד ועוד דילדואים לנערים בתולים:
מונסטרה אדנסוניי שולחת ידיים לכל עבר ומתחילה עם הרסיבר:
פריחת הסחלב נעצרה אחרי 9 פרחים (שיבשו ונשרו בינתיים), כנראה בגלל שהצבתי את הקליפס בצורה לא טובה וחנקתי את המשך הפריחה. אלמד מזה לפעם הבאה. בינתיים נראה שעלים חדשים מבצבצים מאחורי השורשים למודי הסבל והנבונים.
גולת הכותרת והטריגר לכל הפוסט. הבת שבע עומדת לפרוח לראשונה. הקודמת שלי, אותה קניתי במשתלה ברמת השרון לפני אחד מהטיפולים המיניים הזוגיים הזכורים לרע פרחה כמה פעמים לפני שהשארתי אותה מאחור יחד עם כל חיי הקודמים. ה״חדשה״, עכשיו כבר בת כמעט שנתיים צמחה והתפתחה לאיטה. כשישבתי בפואייה והאזנתי לאלבום האחרון שלי, מלא ברגשות ואפוף מחשבות, מתבשל בשמש הישירה שבעונה הזו יוקדת אל תוך הבית בשעת הזהב, תמהתי איך זה שהבת שבע עוד לא פרחה, אפילו שהיא כבר בת שתיים. חיפשתי את הפרח הזה, ואז גם מצאתי אותו:
הסבטקסט הוא שיש לי המון אהבה, איכפתיות, ידע, יכולת ורצון לטפח את מי שרוצה לצמוח ולפרוח, ויש לי נכונות ללמוד מטעויות.