מתחת לפרווה

כבר שישה ימים אני עם היורש ההתבגרותי שלי 24/7 (אוףף, כל דבר זה פאקינג ויכוח וצריך להגיד כל דבר שלוש פעמים רק כדי לקבל התייחסות שהיא בדר"כ "לא רוצה" או "אין לי כוח" ) , ואני מתגעגעעע לחיים שלי. מתגעגע לביט, לרוק ולרול, למגע ולטעם אישה (נשים), למצבי רוח דינאמים וביטויים, לתהפוכות מעניינות וריח של הצלחה, לניצוצות מבריקים ולהבות תשוקה, וגם לסתם פרטיות כדי שאפשר יהיה לפחות להביא ביד - ולא רק בשירותים הנעולים אחרי שהוא מואיל בטובו להירדם בסביבות חצות.

תודה רבה לאמא החורגת על הזהב... הרבה יותר כיף מלהיות אפור זבלה.

עוד 24 שעות למניאק, ואז נראה מה אפשר עוד לגרד מהקיץ הזה.