מתחת לפרווה

אם אני אתחתן בשנית אי פעם זה יהיה בחוות רונית נראה לי. ניגנתי שם אתמול עם עדי זין גדול, (וגם בעבר פעמיים עם צביקפיק), והיה כל כך יפה שם, השקיעה על האגם המלאכותי והציפורים הנודדות בשמיים שעשו רונדלים כאילו גם הן מטעם המקום, והבר העשיר שנפשי נקשרה בו, והצמחייה והאווירה, וחזרתי עם חשק להתחתן. (עם צפונית עשירה, מן הסתם). אז כשחזרתי לבשתי את מכנסוני הפאק-מי שלי מעל לאחד החוטינים החדשים והמאממים שקיבלתי במתנה מהדוגמנית השבוע, (כשמדדתי אותם היא עשתה עלי כמה סיבובים של הצלפות בתאורה הבורדלית, והיה כיף, במיוחד כשהיא נגעה כדי לבדוק אם התחממתי מספיק) , וגופיית רשת ישנה וטראשית, והלכתי למסיבה כדי למצוא כלה. (:

באתי במטרה להנות, כי שמתי לב שכשאני מגיע ללא אג'נדה אני שוקע לאפרוריות שלא הולמת אותי. קיבלתי הרבה מחמאות על הבלונד החדש, ולכולן עניתי : "כן, חזרתי לטבעי שלי..." . פירקתי מטענים על רחבת הריקודים וחזרתי לבד הביתה, פצוע ומדמם בפנים מקטטה ידידותית עם המקצועית, שקצת יצאה משליטה. בבוקר נסעתי להביא את היורש לסופ"ש.

עדי זין גדול אמר שאני צריך לחזור לכתוב ואז גם החיים יגיעו. דווקא יש חיים, אני חושב, הלביאה השחורה מהמרפסת ממול הייתה אצלי שוב באחד מלילות תחילת השבוע (אך עדיין היתה מהוססת ומבויישת מדי בשביל אקשן אמיתי), השיר החדש שלי מתחיל לקבל חיים משלו (אני אבצע אותו בהופעת בכורה בהופעה המתקרבת), ואני עושה כל מיני פעולות שאמורות להביא כל מיני תוצאות, מתישו. אני בלונדיני(ת) שוב, יש לי דירה יפה ומרפסת מונומנטלית, אני בכושר עבודה טוב (אבל עם פחות מדי הזדמנויות לטעמי לנצל אותו), אבל אולי באמת המילוליות שלי מוזנחת. (עכשיו אני מגיע לעיקר).

מילוליות.
פעם מישו שהכיר אותי אמר לי שאני יכול לדברר את דרכי החוצה מכל בור שאני נופל בו.
אבל כחלק מתהליך-ההשלמה-עם-הבדידות שאני עובר בשנה שנתיים האחרונות, הגעתי למצב שאני מדבר (וכותב) פחות מאי פעם. רוב היום עובר עלי עם עצמי, ורוב הזמן אני מרגיש שהפה שלי פשוט רדום, ושגם המוח שמזין אותו התרגל לחשוב במונחים המיקרו-כימיקליים של עצמו, בלי הצורך לנסח ורבאלית מחשבה שתובן על ידי בני האדם האחרים. כך שגם כשאני כבר במצב בו נדרשת פירוטכניקה מילולית, אני פשוט נתקע.

בהקשר הזה חשבתי גם, על איך שהבדסם היה חלק מחיי ממש מאז שאני זוכר את עצמי, ובכל אינטראקציה עם כל נקבה מאז גיל חמש בערך, אבל כשנכנסתי ל"קטע", לפני חמש שנים, הדברים קיבלו שמות - והיתרון הבולט בלכנות משו אמורפי בשם - הוא שאפשר לקרוא לו ושהוא יבוא.
(או כמו שאמר לי אתמול במאי של ערוץ 8 שבא לצלם פה את אחת מהזמרות שאני עובד איתן וסיפרתי לו קצת על עצמי ועל איך שנשים עבורי זה גם צורך קיומי עליון וגם תחביב אהוב : "כן, זה כמו שאתה לומד לנגן בכינור, ואז כשאתה יודע כבר לנגן - אתה רוצה לנגן כמה שיותר" ) .

במישור הרגשי, (למי שמתעניינת), אני מרגיש שהשתניתי הרבה, לא יודע אם לטובה או לא. חסרה לי חברה נשית חיובית, כזו שתרגש אותי ותפעיל אותי. אני משתדל למתן את הדאגנות הקדושה שלי שכבר שנה שולטת בי ביד רמה ומפחיתה לי את איכות החיים, ולזכור שגם בתקופה מאתגרת מבחינה פיננסית - אני עדיין עשיר מאוד באישיות.