יש לי הרבה שאלות שאין לי עליהן תשובה.
למה חרף כישרון גדול וקבלות אין ספור אני עדיין יד לפה, ואפילו הגג והקירות לא בטוחים?
למה למרות שאני נראה טוב מאי פעם, קשוב, רגיש, מלא באהבה ועשיר ביכולות עינוג אני לבד כבר המון זמן?
ולמה, למה לממההההההה אם הוא יודע שאני עצבני באופן מיוחד וחריג בסופ"ש זה, ולמרות זאת נסעתי בפעם השניה והשלישית לחדרה בשביל להביא ולהחזיר אותו, ולקחתי לו סרט שהוא בחר וצפינו בו יחדיו, וקניתי לו ילקוט חדש במקום לקנות לעצמי תרופה שהייתי צריך, ושיחקתי איתו כדורגל במגרש, והכנתי לו טוסט עם שני סוגי גבינה ופסטו ועגבניה, ומילקשייק גם, ונתתי לו את כל הצומי מצד אחד והספייס מצד שני, והכנתי לו פיתה עם חביתה ונקניקיות ובצל (והוא צעק עלי שהוא לא אוהב נקניקיות בחביתה, רק לחוד, והוצאתי לו אותן), ולקחתי אותו לים, והכנתי ספגטי בולונז ואחרי שהתחננתי שיבוא לעזור הוא לקח סכו"ם אבל רק לעצמו, ועבדתי על משו דחוף שהתקבל עם איזה ווקאל של נינט, ושיתפתי אותו בתהליך היצירתי שלי, ואז הוא ראה אותי נאבק בארון שהתפרק עלי על כל תכולתו, וביקשתי ממנו בשקט ובנימוס לנעול נעליים ולהכניס את הדברים שלו לתיק כדי שנוכל לצאת ולתפוס את האוטובוס של 19:10, ואז ביקשתי שוב והבאתי לו גרביים כי הוא טען שזה מה שעיכב אותו, למה למכהע למהההההה הוא עדיין לא עשה את זה, והמשיך לשבת על המחשב עד שהיה כבר רבע לשבע, בעוד אני ממשיך להאבק בארון, ואז צרחתי וגם החלון נתקע, ואז כל הדרך (הארוכה, דרך פתח תקווה ובני ברק ורמת גן והוד השרון וכפר סבא) עברה באווירה קשה, וגם כל הדרך שלי חזרה אחר כך, בסיבוב של חמש שעות, בפעם השלישית השבוע, פלוס עוד פעם (שלשום) שנסעתי להוד השרון ברכבת בשביל ההופעה ההיא. סחחחחטטטווו למה?
למה? למה. למה. למה?..??.
ולמה, אם אני כל הזמן מנסה לעשות טוב, ולעשות את הדבר הנכון, ולא לפגוע, ולהשקיע, ולתת, ולתרום, ולעשות עבודה מצפונית, ולבוא מאהבה, ולא להגיד דברים פוגעניים, ולא לבזבז משאבים, ולהיות אקולוגי, ולכבד את ההורים, ולכבד את הילד, ולכבד את הגרושה, ולכבד את בני האדם באשר הם בני אדם, ולוותר כמה שאפשר, ולא לנקר עיניים, ולא לפגוע בזבובים, ולא להרגיז את אלוהים, ולהיות דיסקרטי כשצריך, ולשמור על הבית נקי ומסודר, ולא לדחות מטלות, ואני עושההה, גאד, אני עושההה. כל הפאקינג זמן.
אז למה?
למה כלום לא מצליח?
למה הכל מדשדש ורע, ואני לבד, ואין מספיק כסף, ופעם אחרונה שהייתי בחו"ל היתה לפני 14 שנה, ופעם אחרונה שהייתי בחופש הייתה לפני 4 שנים, ליומיים, ואפילו הפאקינג פון עושה בעיות ואי אפשר לנהל שיחה של יותר מחצי דקה, והכאבים של החריקת שיניים בלילות מלווים אותי לאורך הימים, והפעם האחרונה שהכרתי מישי חדשה שבאה לי טוב היתה לפני כמעט שנה, ובינתיים הרוחות של האהובות הקודמות (שגם להן רק ניסיתי לעשות טוב) הופכות לרוחות רעות ופרצופיות, והחוש המוגזם שלי ליופי מענה אותי באשר אני הולך, כי אני רואה, אני רואה את הטוב, כמו משה על הר נבו, ואני מנסה כל כך להעריך את מה שיש, ולייצר זרימה והילה חיובית, ולמה, למה הכל הולך קשה?
לפני 15 שנים. 5 בספטמבר 2009 בשעה 23:33
