מתחת לפרווה

אני מתקשה להתחבר לחלק החיובי של רוח החג.
הרי גם בשנה שעברה איחלנו בלב גואה שתהיה שנה טובה ומתוקה, וזה לא מנע ממנה להיות רעה קשה ומרה (שלוש מילים שתמיד מזכירות לי את אמא...) .
אבל רוח החג כן מנשבת בי, כמו רוח רפאים, חזיון מסוייט, כמו אותו רגע מבהיל כשאתה מגלה שאיבדת את המפתח לבית.
חומצה במקום דבש, לב במקום תפוח.
ההווה בהיר יותר רק מהעתיד המתקרב.
בחוץ אווירה שקטה ומדכאת, כמו לפנות ערב בבית קברות.

מכל מה שחסר לי, אני הכי מתגעגע לאמונה.
ולאהבה, שכאשלייתה האירה את חיי במלוא עוזה, הפרחים שבי פרחו.