מתחת לפרווה

אני מסכן כבר מהסופ"ש.
כנראה עקב חריקת שיניים אינטנסיבית במיוחד, השן השמאלית התחתונה נזכרה שהיא אמורה לכאוב, והתחילה לשיר שיר שפזמונו : "תעשה לי טיפול שורש". (באמת כשהייתי בבדיקה אצל רופ"ש לפני כמה חודשים הוא הסתכל על הצילום הפנורמי ושאל : "תגיד, אתה בסדר? " . השבתי שאני בסדר ואפילו גמור, והוא ציין שעל פי מה שהוא רואה בצילום אני אמור להתפתל מכאבים ולהשמיע זעקות שבר. "אני קשוח", השבתי. ) .

בינתיים זה בא והולך, הכאב, וימים יגידו מי ישבר קודם, אני או השן.

חוצמזה לא קורה הרבה, יש שמועות על שנה חדשה בפתח, אבל לאור (או לחושך, אופל) השנה הקודמת שהגיעה אין בי יותר מדי התרגשות או ציפיות. אומרים שנשים זוכרות רגשית את החוויה המינית האחרונה שלהן, ואם היא לא היתה טובה הן מתקררות מינית. (ולכן חשוב תמיד להעניק להן חוויות חיוביות). אני התקררתי שנתית. (מאותה סיבה אני גם מסרב להתייחס לעוד תאריך אניואלי שהולך ומתקרב כססאוומו).


ברחוב השוקק מתחתי מנשבת בריזה משובבת, המרפסת פתוחה, מוסיקת אלקטרו מהפאב למטה, שאון ההמון הבלייני, פנסי המכוניות, שובלים של בושם, ריפרופים של פריזורות ונוכחות מתכתית של מחשופים. אני יכול לרדת אבל לא רוצה. מה אני אעשה שם.

התחלתי חזרות לקראת ההופעה הקרובה.
השתלם הסט-אפ שעשיתי לגיבסון לס-פול הוינטאג'ית שלי, ולשאר הציוד. השירה שלי בשלה ונוכחת, נימוחה ושוצפת, גואה ויוקדת. את הלבד אני מתעל לשם, וזה מזין אותי, נותן לי סיבה ומטרה.