מתחת לפרווה

היום כשפסעתי לאורכה של העיר עד למרפאת השיניים בירמיהו ובחזרה פיעמו בי מחשבות חיוביות בעיקרן. השורה התחתונה הפיננסית של השנה הזו היא לא השורה התחתונה היחידה וחזות הכל, וחוץ מהעניין הזה בסופו של דבר די בסדר ולא הייתי מתחלף עם אף אחד שאני מכיר. ואם כל כך הרבה אנשים אוהבים אותי כנראה שבכל זאת יש בי משו. אז כססאומו על המחסור והדאגות, הם לא ימנעו ממני את הגלים הכחולים והדשא הירוק, את אור השמש ומתיקות האוויר הסתווי, את הזכרונות הטובים שצברתי השנה, ואת כל ההישגים שכן כבשתי.

טיפול השורש עבר בשלום, למרות שהרופאה והאסיסטנטית פיטפטו לאורכו ללא הפסקה ברוסית. היו פעמים שהיא באה לדחוף לי את איזמל החפירה לפה, אך התעכבה איתו כי היתה זקוקה ליד בשביל לסיים את המשפט. הן דיברו בטון שנשמע מתלונן, עם ידיים והכל, והרגשתי שאני לא מקבל שום צומי, כמו חוויית סשן מדיקל אצל זונות רחוב.
אחר כך הלכתי לנמל לשים דיסק שלי ברדיו.

עוד עשרים ושש שעות אני אהיה בן 34, וזה מוזר. לא יודע איך זה קרה, לא התכוונתי שזה יקרה, ואני לא בטוח שזה מוצא חן בעיני. כנראה שמספיק שבנאדם מקפיד להתעורר מדי יום, לעשות כמה דברים עם עצמו ועם אחרות, והופ, הוא בן 34. זו מגמה מדאיגה.

אני נרגש לקראת סשן היומולדת על הבמה בחמישי עם נומרו אונו, פרי שנתיים של עבודת שטח מאומצת. לפעמים חלומות מתגשמים.

ואני מאחל לעצמי, היות שנראה שאני אמשיך בהרגל הבעייתי הזה להתעורר כל יום, שהמרבצים השחורים והדביקים יתחלפו במשטחים ורודים פרוותיים רכים, שהלחץ יהפוך לדרייב, ושיצמחו לי ענפים חדשים, ועליהם עלים ירוקים רעננים ופרחים צבעוניים ומבושמים.