מתחת לפרווה

משחר ההסטוריה, הבחין הזכר האנושי ביתרונותיה ואפשרויות האפלקיציה של הנקבה האנושית. הנקבה מצידה, לא נשארה אדישה, הבינה עם מה יש לה עסק, ופיתחה דרכים משלה לשאוב לא רק את זרעו של הזכר, אלא גם את זמנו, מרצו, כוחו, משאביו ושפיות דעתו.
במרוצת השנים, עשה הזכר טעות פטאלית והעניק לנקבה זכויות שוות לו, כנראה כתוצאה מסחיטה רגשית ומניעת מין מטעמן של הנקבות.
כעת, מוצא את עצמו הזכר בעמדת נחיתות תמידית. הוא זקוק לנקבה, אפילו יותר מאי פעם. היא מנצלת את החידושים הטכנולוגיים על מנת לייפות את עצמה עוד ולנגן לו על המקומות שמרגשים אותו יותר מכל. כל נקבה מקבלת מרגע לידתה את המידע הדרוש לה על מנת לפתות ולהחזיק בזכר, מידע שנרכש באלפי שנות ציוויליזציה. החברה מעניקה לה לגיטימציה וחינוך, ובכך מבטלת עוד יתרון של הזכר. הוא מצידו אינו רשאי לנצל את יתרונו היחסי הפיזי ולגבור עליה בכוח. הוא נאלץ להתיישר על פי הקווים שהיא מציבה לו. היא רשאית לעזוב אותו בכל רגע נתון ואם יפרה אותה, יאלץ להמשיך ולהאכיל את הצאצאים המשותפים ולפעמים גם את הנקבה עצמה.
כמו כן, יצרו הנקבות מעיין אחווה משותפת בינהן, העוזרת להן להעביר מידע ונסיון ובכך להביא למפלתו הבלתי נמנעת של הזכר.
וכך הזכר העירוני המודרני, מוצא את עצמו במצוקה הולכת וגוברת...מנסה ללמוד וליישם את נוהגן של הנקבות...להתייפות גם הוא, לחקור את צפונותיהן של הנקבות ולנסות ליישם התנהגויות אשר יביאו לו יותר הצלחה. אך אבוי, מערכתו אבודה מראש, שכן ברגע שייתקל בנקבה אשר תגרום לו להתרגש בצורה קיצונית, הוא ישוב להיות אותו זכר פרימיטיבי, אשר מונע על ידי אברו הזקור, והחלקים האינטליגנטיים במוחו יחדלו לתפקד. וכך ימצא את עצמו שוב, תלוי בנקבה ובגחמותיה, מסתובב במערתו בחוסר נחת עם הזין ביד, ונוהם.