אני מתחיל להרגיש כמו שימעון פרס של הבדסם. הלנצח אוכל חרא? הרגשתי אמש זקן מגושם וגמלוני, חסר אונים, עומד עם המצית הקטנה שלי ומנסה להמיס קרחון...שליטה באמצעות משיכה ודחיה זה חומר נפץ ריגשי חזק...ואני נתלה על מילותיה, מתייבש ברוח הקרירה, מביט בה עוד ועוד ולא יודע די. מפרפר בין ים ליבשה, חרד מהבאות, חבל על כל טיפה של יופי שהיא מפיצה, אני חייב לגמוע כמה שיותר..
כבר לא בטוח שאני רוצה...לא בטוח שהמצב הזה עושה לי טוב...אני לא נעשה צעיר יותר...השעון שלי מתקתק...מגיע לי יותר. דנה אינדיפנדנט וומן....חשבתי שאני עצמאי רגוע וחזק, התברר שאני תלותי לחוץ וחלש. לא משחק משחקים, נטול הגנות, פתוח לרווחה, מגיש את לבי העסיסי על מגש מוזהב...
הרוח הגבית נעצרה. ספינת המפרש נתקעה בלב ים...זרקי לי חבל כי אני שוקע.
כותב שטויות פתאטיות בבלוג. רודף בעצלתיים אחרי הזנב של עצמי. נע כמטוטלת בין אופוריה למלנכוליה. אני מאוהב, כימית, פיזית, ללא מחשבה, ללא ברירה...זה לא היה כיף בגיל 15 וזה לא כיף גם עכשיו. אולי בגלל זה נסגרתי במערכות יחסים ארוכות כל השנים, אולי ככה נהייתי פמדומיסט ועבד...זהו המקום החלש והנשלט שלי, ואני חייב כבוגר לזהות למי אני נותן את השליטה עליו, אחרת נהיה חרקש. הרכות והרעננות שלה מבלבלים אותי. היופי שלה, שלפעמים גם מחוספס ואפל, מסמם אותי. העובדה שהיא פחות "ממוסטלת" מציבה אותה בעמדת השליטה, ומשאירה אותי הולך במעגלים.
לפני 19 שנים. 9 בנובמבר 2005 בשעה 9:26
