יותר מכל רציתי שתבואי הלילה, שתהי שם, שתדברי איתי, שתחזרי איתי אחר כך הביתה. שנשכב במיטה מחובקים ולא נדבר, רק נתחמם ונתנחם ונאהב ונהיה ביחד. ורציתי לתת לך את כל הדברים שהבטחתי, ולהיות שלם עם זה, ולהאמין באהבתנו הנצחית והבלתי שבירה.
אבל הפתח נשאר ריק ממך גם כששרתי וגם אחר כך, ומזל שהאריסטוקרטית הייתה שם והלכנו הביתה ודיברנו, והיא הקשיבה, והנה אני עכשיו כאן כותב לך. כי אני לא יכול לכתוב לך ישירות, ביקשת נתק. פעם היית מתלוננת (אך לא באזני) שאני מדבר איתך דרך הבלוג. עכשיו לא נשארה לי ברירה. אני כותב לך בשבילי, לא בשבילך. אמרת : "אני צריכה לעשות מה שטוב לי!" . גם אני, לכן אני כותב. בדמיוני טוב לך, את מחוייכת ורחוקה, משועשעת ומאותגרת, מרוגשת ורוכבת, ואת לא חושבת עלי בכלל. בניתוח יותר רציונלי אני מניח שאת כן חושבת עלי, ומרגישה טוב מזה שאני עכשיו בתחתית, כמה אליך, מתגעגע אליך, רוצה בך ואת אינך שלי, אפילו לא לשיחה, בטח שלא למגע. איך התהפכו היוצרות, אה?
אני יודע שהעברת אותי דרך הדפוס שלך... שהמאסת אותי על עצמך, שהבאת אותי למצב שאכאיב לך כל כך עד שתוכלי להתנתק ממני, שכל מה שתזכרי זה רק את הרע או את הממוצע השגרתי. היי - אני עשיתי אותו דבר לך. מזוכיסטים דוחפים את אהובם לפגוע בהם. כל ניתוח רציונלי ידגיש עד כמה אנחנו רק מכאיבים זה לזה וכמה להיפרד ולהמשיך הלאה זה הדבר הנכון. ניתוח רומנטיקני יעלה את אותן התוצאות, רק עם מסקנה הפוכה. נועדנו זה לזו.
אולי זה מנגנון ההגנה שלי, לחנוק את אהבתה של אהובתי עד שאאבד אותה, ואז להישאר לנצח תחתיה, כמה ומאוהב לשארית חיי, כאשר היא יודעת שהדרך היחידה לשמר את המעמד המדהים הזה היא להישאר רחוקה וקרה.
אנחנו עושים עבודה מאוד טובה מלגרש זה את זה מהחיים שלנו. זה עומד להצליח. אותי זה מפחיד נורא. למרות שכל האספקטים של חיי במגמת שיפור, למרות שאני יודע שברגע שאני אתחיל לחשוב עליך כעל בעיה שנפתרה (כמו שאת חושבת עלי), כעל מכשיר שמתקלקל כרונית ושגם כשהוא עובד זה לא משו והגיע הזמן לזרוק אותו ולקנות חדש... תיפתח הדלת, תגיע הנסיכה החדשה לחיי. היא גם קרוב לודאי תגלם בדיוק את אותו קונפליקט, ואני אגיע איתה בדיוק לאותו מבוי סתום. או שלא, כי אולי בכל זאת התבגרתי וסגרתי מעגל.
את יודעת שאם היית רק מתקשרת, קוראת לי, שורקת, מרימה זרת... הייתי מתייצב מיידית. בכל תנאים, לכל מטרה. הייתי נותן לך הכל. תמיד נתתי. זה חלק מהבאסה... אני מרגיש שבסוף ניצחת. הצלחת לסחוב אותי עד שנמאס לך וכבר לא הייתה לך בעיה מיוחדת להשליך אותי לאש. ואני נשרף כאן מאמי, שלא יהיה לך ספק. כל דקה, כל שניה, כל רגע. כל צליל שבוקע ממני, כל נשימה כבדה ומלוכלכת, כל מחשבה מתחילה ונגמרת בך. אני מאחל לך שבן הזוג הבא שלך יאהב אותך כמו שאני אוהב, עדיין. ואם טוב לך ככה, אם זה מה שנכון לך, אז כך יהיה. אני אוותר. תמיד רציתי רק לעשות לך טוב ושתהי מאושרת.
אני לא רוצה לשחק אותה קול כמו שמציעים לי.
אף פעם לא סגרתי בפניך את הדלת כמו שסגרת בפני, אפילו בלי צ'אנס להוכיח לך שאני באמת מתכוון. שאני באמת במקום אחר. כשאת ביקשת צ'אנס נתתי לך. לפעמים אני חושב שאף פעם לא אהבת אותי באמת. ואז אני לא מבין למה כל כך נאחזת בי. למה נאחזתי בך אני יודע. מעולם לא ויתרתי על הרעיון שנאהב לנצח, שנהיה ביחד, שזה יצליח בינינו. שאת תתבגרי, שאני אתבגר. שנוציא את הרעל מהמערכת. שנעשה אחד לשני טוב. שנדע לשחק במסגרת הגבולות כדי לשמור על התשוקה, על הלהבה, על הריגוש והעניין. שנדע לשמור אחד על השני תוך כדי. שיהיה לנו טוב.
אבל אני הולך ומבין את הרמז. יקח לי עוד זמן. אולי שבועות, אולי חודשים.
אני יודע שאת מרגישה שאני לא קשוב לצרכים שלך, שאת פגועה משנתיים של להיות בלי ולהרגיש עם. הזנחנו אחד את השני, הקטנו אחד את השני, עשינו יותר רע מטוב. חשבתי שיהיה סיכוי לשנות את זה. חשבתי שזה מה שאת רוצה גם. עושה רושם שטעיתי. אני מצטער שפגעתי בך עד כדי כך שהפסקת לאהוב אותי. אני מצטער שלא הראיתי לך עד כמה אני אוהב ומעריך אותך. פחדתי בעצמי, מאותן סיבות שאת פוחדת ממני.
זה כנראה נגמר בינינו, איזה מוזר, אה?
את באמת במקום אחר עכשיו, אני מרגיש את זה, לראשונה. ממש רואה את זה בבהירות, איך אנחנו לא באותו מקום בכלל. ממש מוזר. אני כל כך אוהב אותך, עם כל הכאב והבלאגן והכל. אהבתי אותך מהרגע הראשון, ואפילו לרגע לא אהבתי פחות. גם כשביקרתי וסלדתי ושנאתי ותקפתי והשתגעתי.
אני אפילו לא יודע אם זה על באמת, או שאני בעונש. אם עוד שבוע, שבועיים, חודש, שוב יתהפכו היוצרות, שוב תמצאי איזו תחבולה מקסימה וחיננית להמסת הנתק שאת ביקשת, כמו בפעמים הקודמות. ושאני כמובן לא אעמוד בפניך, כפי שמעולם לא הצלחתי לעמוד. או שאת באמת שלמה, באמת רואה את מה שאני עוד לא מסוגל לראות. באמת המשכת הלאה. באמת הפסקת לאהוב אותי. ואז בסוף אני אקבל מספיק גגות בשביל להבין. יכול להיות שכבר קיבלתי. יכול להיות שאני כבר מבין ומפנים. אני לא מצליח להבין איך לפני חודש נטרפת מקנאה אלי, עשית מהומות והפכת עולמות, איך לפני כמה שבועות עשינו אהבה מתוקה וקרובה ואמיתית, ועכשיו את לא מוכנה אפילו לשמוע ממני. אבל אולי אני כן מבין. ואולי את צודקת. וככה צריך וככה נכון.
מקווה שחם ונעים לך, ובאמת. שאת מחוייכת ומרוגשת ועטופה ומוגנת ורגועה ואהובה.
אוהב אותך מאוד ומתגעגע,
דן.
לפני 15 שנים. 14 בנובמבר 2009 בשעה 3:29
