תמיד מה שחסר מתבלט, העיניים משקפות את החוסר בכל פינה.
בתקופה זו אני רואה זוגות באשר אני הולך. זוגות יפים, חמודים, חמימים, אוהבים.
ואני שידעתי כמה וכמה אהבות בחיי, זוכר איך זה. זוכר כמה זה טוב כשזה טוב.
אני זוכר מתיקות כובשת. יד קרה מתחת סווטשרט. נשיקות חמות וחושניות שעושות סחרחורת.
אני זוכר מבטים בעיניים שגורמים ללב לרקוד. זיונים ועוד זיונים עד שכבר שורף. התעוררות ביחד בבוקר והתפעלות מהיופי ומתחושת החיות הקופצנית. פינוקים הדדיים, מתנות קטנות. פתקים על השולחן בבוקר. שיחות ארוכות שתמיד נגמרות בסוף טוב כי עכשיו אנחנו ביחד. תחושה של ביטחון, של משפחה. התלבשות למסיבה ביחד, לצפות בה מתארגנת ומתאפרת... לספר לה איך אני מרגיש ולדעת שבאמת איכפת לה. תחושה של אמון. של כנות מוחלטת. של שיתוף וביחד. סשנים מושקעים מרהיבים ומלאי אהבה ותשוקה כי שני הצדדים רוצים לקשור את לבו של הצד השני, וכמה שיותר. תחושה של נקיון, של זכות. נשיקות קצובות ומעריצות על לחי סמוקה וריסים בובתיים. טיולים בטבע והתפעמות. רצון להיות ביחד לנצח. רקימת תכניות. שיתוף פעולה. הבנה עיוורת שמתגבשת. סימני אהבה על הגוף. הליכה משותפת ברחוב, חליקה של חויית המציאות. התערבבות והתמזגות. התמוגגות. קבלה. רגיעה.
לא רוצה יותר את העגמומיות הזו בכל סופ"ש כשהערב יורד, כבר שנה. לא רוצה יותר את המיטה הקרה, את ההתעוררות הערירית, את פיצול האישיות הקל שנדרש כדי להקל על החוויה היחידנית ולהישאר ממוקד ובשליטה כשכל מה שרוצים זה להתפרק איפשהו חמים אמין ובטוח ולבכות.
לפני 15 שנים. 20 בנובמבר 2009 בשעה 16:01
