אני חושב שאם הייתי צריך לבחור שם תואר לחיי האהבה שלי כרגע בפרט, בשנה האחרונה בכלל, ואולי גם לאורך כל חיי, הוא היה "מדכאים". מזל שיש לי חוש הומור דומה לזה של אלוהים ואני מצליח גם לצחקק מהבדיחות שלה, אפילו שהן על חשבוני. זה אמנם צחקוק רווי אמוציות של טרום בכי, אבל עדיין צחקוק.
זו תקופת השערים הסגורים. כל שער נסגר בפני בתזמון המושלם כדי להשיג את האפקט המדכא המקסימלי. כמו הדומית המבטיחה מהמסיבה שתקשרה איתי בנחמדות יחסית עד אותו רגע שביקשתי/הצעתי חיבוק. היא ראתה בזה שלב באינטימיות שעוד לא הרווחתי, ואני ראיתי בסירובה פסילות מוסרית מהמדרגה הראשונה, או לכל הפחות עדות מובהקת לקרירות עמוקה ומאוד בלתי רצוייה עבורי. או כמו הכוסית שקבעה איתי לסשן במסיבה ולבסוף הגיעה רק לאחר שכבר הייתי צריך ללכת כי הייתי צריך לקום למחרת מוקדם להביא את היורש. וכמו המשפט ששמעתי עכשיו ממישי אחרת שכמעט וראיתי משו מתפתח איתה : "א. אתה מאוד מוצא חן בעיני, ב. מצאת חן בעיני מהתחלה, ג. היית עם חברה שלי, ד. אתה גרוש עם ילד " .
אף אחד לא אשם, אין בי גרם של כעס, וגם מרירות של ממש, כזו שמרדימה את הלב כך שכלום לא כואב אני לא מצליח להרגיש.
אין לי שום נחמה או משענת, וזה גורם לי לרחם על עצמי הרבה כי אף אחד אחר לא מתנדב לעשות את זה בשבילי, אבל כשאני מתרסק אני מתחזק, ואז כשאני שוב תקוע לבד ובבדידות נוראית ורצון עז לבכות, ומוקסם עד כאב מכל הילה נשית ענוגה וכובשת שחולפת על פני אני יכול גם לראות את ההומור בסיטואציה, ולהגיד לעצמי :
חמור, היית פה כבר כל כך הרבה פעמים. אתה מכיר את הריקוד הזה בעל פה. את התוכנה הזו של אלוהים. אין עולם חיצון, רק עולם פנימי. כל מה שאתה רואה בחוץ משקף את מה שאתה מרגיש בפנים. אין פריטים תמימים בנוף.
אבל רבעק אני כבר עמוק בחודש השני ללא יחסי מין, ללא מגע או ליטוף, ללא שיחה כנה ומפרקת של ממש. אין פורקן או רגיעה או מנוחה או הסחה.
ואז אני אומר, סעמק, תהיה קשוח. אל תשכח מי אתה ומה אתה שווה. אל תשכח מה אתה מסוגל לעשות. אל תשכח את הדרך שעברת. ואל תפסיק להאמין. זו חוכמה קטנה מאוד להאמין כשהכל הולך טוב. הגדולה היא להאמין כשכל השערים נסגרים בפניך, וקר לך ואתה מורעב.
לפני 15 שנים. 21 בנובמבר 2009 בשעה 20:29
