מתחת לפרווה

הקור הזה הולך ונהיה אקוטי.

כל יום אלוהים שולחת לי מלאכית יפה, שתחבק, שתאיר את לבי ביופייה. שתזכיר ותראה לי שיש עוד עתיד ותקווה. החיבוקים האלה, הנשיקות הקטנות על הלחי, המבטים האמפתיים בעיניים - הם שמחזיקים אותי בקור הזה.

בשבוע שעבר אפילו ישנתי בשני לילות שונים עם שתי בחורות שונות, סקסיות ומקסימות, ואפילו שהיו עירומות במיטתי במרחק נשימה לא נגעתי בהן. הזמנתי אותן לישון איתי - לא כמחיר שנאלצתי לשלם על לילה של תשוקה, אלא כי רציתי לישון ולהתעורר ביחד. כמה לא אופייני לי, הא? במשך שנה עשיתי מניפולציות מורכבות ביותר כדי להימנע מבחורה ישנה במיטתי.

אני מרגיש איך שהקור והכאב מרפאים אותי, מחזירים אותי לנקודת ההתחלה הטהורה והאמיתית שלי. הפכתי לעיסה מקסימה ושברירית של רגישות ורומנטיקה. הציניות והרעל התנקו כליל ממחזור הדם.

המחזמר מתקדם בצעדים מהירים אל קו הסיום. בקרוב מאוד יתפנו משאבי זמן ואנרגיה.

אני עוטף את עצמי בבגדים חמים וכפפות מדונה. מביט עמוק פנימה, מוצא שם את אלוהים שלוחשת לי : תמשיך בלי פחד, ואל תדאג. הולך להיות ממש טוב. אני מראה לך את כל הנשים המקסימות, היפהפיות, החכמות והטובות האלה - לא כדי לענות אותך, אלא כדי שתבין שאהבה חדשה ונפלאה, כזו שתעשה לך טוב, היא שרירה וקיימת. היא קרובה ואפשרית. רק תמשיך בדרך, תמשיך להתנקות, תמשיך להימנע משטויות, וגם תמשיך לכאוב. כי הכאב הזה, בניגוד לכאב הקודם - מרפא.