מתחת לפרווה

דמיינו כור גרעיני, אי שם בלב מדבר שומם.
כור גרעיני סובייטי כזה, עם הארדוור נוקשה והמון כוחות סוס.
עיצוב מטאלי, שעונים גדולים עם מחוגים חדים.

דמיינו את ליבתו של הכור. את כל החלקיקים שמתנגשים שם זה בזה בעוצמה אדירה ומתבקעים.
דמיינו את חוסנן של דפנות הכור, שמכילות את כל הויברציות האלה. את כל האנרגיה שמתפוצצת שם בפנים, עצורה.

עכשיו, כל עוד לכור יש לאן להוליך את כל החשמל המטורף הזה שמופק, הכל סבבה.

אבל, נניח שמנתקים את הכבל שמזין את החשמל.

הכור אוגר ואוגר, והחום עולה ועולה, והמתח גובר וגובר,

ובאמת עוד לא עשיתי ביד היום.
וגם צריך כבר ללכת לישון.

זה לא יאמן כמה מדהים יוצא כל מה שאני נוגע בו בתקופה זו. קודם כשירדתי למכולת אמרו לי שאני זורח וראיתי את זה גם בצורה שכל הסטריפ התעורר מקצב ההליכה שלי, וזה מדהים שככה אני נראה כשאני כל כך כואב בפנים. הכאב יפה לי, כנראה. זה לא יאמן כמה רע אני יכול להרגיש. זה לא יאמן שאני יכול להרגיש כל כך רע ועדיין לתפקד כל כך טוב. זה לא יאמן שאני יכול להתנזר תקופה כל כך ארוכה. חודש וחצי לא ליקקתי כוס אפילו, מה שפעם היה פעילות יומיומית, לפעמים כמה פעמים ביום וכוסים שונים. הערב אפילו מצאתי את עצמי מתבחבש עם בתולה. אמיתית. מוכשרת בטירוף ומלאת חן. התחברנו יפה, כי גם אני כמו בתולה כרגע.

זה לא יאמן כמה עייף אפשר להיות ועדיין לא לרצות לישון.
זה לא יאמן כמה אפשר להצטיין בעבודה כשאין חיים.
זה לא יאמן כמה חשמל זורם בי בסירקולציה אינסופית.