אני נוחת בפרבר השקט עשר דקות אחרי שהורדתי את קופיקו בבית אמו. ערב קריר, קור מהסוג שלא מרגישים בעיר עדיין בעונה הזו. אני הולך מהר כדי להתחמם אבל אז מבין שזה יגרום לי להגיע מהר יותר...ויש לי עוד חרדות לעבד...אני יודע שיש לי פגישה בלתי נמנעת עם הגורל, אבל הגורל יכול לחכות עוד כמה דקות עד שאתאושש...
אני עוצר ליד מבנה נטוש באיזור התעשיה החשוך, ומכין ג'ויינט מרגיעה בתנאי שדה כאשר אני משתמש בתעודת הזהות שלי כמשטח עבודה...
ממשיך לפסוע...אני כבר לא מתרגש...הפאניקה שיתקה אותי ועכשיו אני סוג של קטטוני...הרגליים מוליכות אותי מעצמן...הולך על פי ההוראות עוד כמה דקות...המושבה החמודה הזו ריקה מאדם ואפילו מכוניות בקושי עוברות..."אפילו הכלבים מתבאסים להסתובב ברחובות כאן" אני חושב לעצמי, כשלפתע ה י א מופיעה מולי מעבר לעיקול האחרון....במעיל צחור ועם שיער רטוב וריחני...היא כזאת ילדה יפה....
מתחבקים והולכים בקצב מוזר...שנינו מתרגשים מאוד ונדמה שמנסים למשוך עוד קצת זמן....
היא פותחת את השער בגדר ואנחנו בשביל קצר דרך גינה יפה ושופעת...כמה מדרגות...ועל החיים ועל המוות, היא פותחת את הדלת ואנחנו נכנסים....
סלון רחב ומואר...אני מבחין בעיצוב החם הצנוע והמרווח...הרבה פרטים קטנים ותחושה לא "מוזיאונית"...גרים כאן אנשים אמיתיים.
"אבא, אמא, תכירו, זה דן" היא אומרת בחיוך וקול שקצת רועד...
אני מתקרב לאביה שיושב על הספה ונראה "ממש שמח" לראות אותי ( ; ... נפלט לי "שלום" מחוייך וקצת צפוני איכשהו...אני לוחץ את ידו של האב ורוכן מעט, היות והוא יושב...
"אוייי הוא גם משתחווה" אומרת האם בסיפוק עוקצני ואומרת את שמותיהם, בעודי לוחץ את ידה...
"אבל איפה הפרח?" שואל האב...(אופס, אני נזכר, באמת רציתי להביא פרחים...פאק, פעם הבאה....)
הסוטה הצעירה מרמזת בהליכתה לכיוון פנים הבית שהגיע הזמן להתקדם...אני אומר "טוב, נדבר אחר כך, אני מניח", והולך אחריה לפגוש את אחותה הקטנה והביצ'ית...
אחר כך אנחנו נכנסים לחדרה וסוגרים את הדלת....מתרווחים על המיטה הגדולה והנוחה...החדר יפה, עם חלון ותריסים מעץ...אוסף הפרות שלה על יד המחשב...האוסף הכפול של דפש מוד במערכת...אנחנו נושמים אחד את השני כמו תמיד כשאנחנו נפגשים...השעה הראשונה תמיד "מוקרבת" למבטים ארוכים, חיוכים, חיבוקים, נשיקות, מילות אהבה, ושיחות קצרות שאיכשהו משתחלות ומאפשרות להתרגל....
הטבע עושה את שלו (וביני לבינה זה ממש נשיונל גיאוגרפיק) ואחרי שעתיים אנחנו אחרי זיון סוער מספר אחד, כאשר ברגעי השיא אנחנו חוסמים את הפה אחד של השני בידינו...
הביצ' מנצלת את המצב כדי לנשוך אותי ולצבוט לי את הזין באכזריות...אני מנצל את המצב כדי לנקנק אותה בהנאה....( : אנחנו בונים על מנגנון ההכחשה ההורי, שימנע פתיחה של הדלת הלא נעולה...הנחת היסוד היא שההורים עצמם לא ירצו לעמוד בפני המראות שהם עשויים לראות ולכן לא ידפקו בדלת...גם אם כל הערב רק נשחק דוקים ונרכיב בלגו....
אחר כך גו'ינט על החלון, ושיחה כנה ואינטימית...אני אוהב לדבר איתה, למרות פער הגילאים, אני לא מוצא שיש פער בהתייחסות שלנו לדברים...השאלות שמעסיקות אותנו דומות, הרמה שלה גבוהה....ובמילא הדברים החשובים באמת בחיים לא נוגעים להשכלה כזו או אחרת....
הטבע עושה את שלו בשנית, השעה כבר אחת בלילה, ואנחנו יוצאים לפגוש את חברתה הטובה בפאב ברחובות...אני לא מאמין שאני יוצא לבלות בפאקינג עיר הולדתי השנואה...מצד שני, היפהפייה שאיתי (זה כל פעם הורס אותי מחדש כמה היא יפה ומושכת ונעימה ומקסימה... אהההההההה זה לא הגיוני רמות הצוף....) גורמת לי להרגיש שאני מגיע לחור הזה הפעם כמנצח....הפאב הוא פריפריאלי בעליל...עם ערסים ועובדי עירייה לצד סטודנטים וסתם לוזרים מקומיים ( : ....החברה שלה מבריזה, ואנחנו שותים ומדברים, ואז גם מתנשקים ונמרחים קצת....יש לה את היכולת להכניע אותי במבט, להפוך אותי לכלבלב קטן רק בעזרת הזדקפות שלה בכיסא והרמת גבה מסוקסת....בינתיים נהיה כבר שלוש והמקום מתחיל להתרוקן...משלמים והולכים (הפעם היא מזמינה...) אני מורעב, ואנחנו פוסעים כמה מטרים לסמי בורקס, אחד מנכסי הצאן וברזל של רחובות...המוכר מזהה אותי, ומוסיף שלקח לו שניה לזהות בגלל החיוך הרחב על פני...אני משיב לו..."תראה עם מי אני פה ותבין למה אני מחייך"
אנחנו חוזרים "הביתה" ונכנסים למיטה....נדמה שהיא קצת מתאכזבת שלא מזדיינים בשלישית, אבל באמת כבר מאוחר ועדיף לאגור כוחות לבוקר שלמחורת...שנינו נרדמים די מהר...יש רווח בין המיטה לקיר שנוצר עקב ברזל מעוצב שמהווה את גב המיטה...היד שלי נשענת "על הברזלים" וכל הזמן הכרית נופלת לי דרך הרווח...חוצמזה, הביצ' ישנה באמצע המיטה+כמה סנטימטרים לצד שלי, כך שיש לי איזה 20 ס"מ מרווח תזוזה, ובצד השני יש מספיק מקום אפילו לדומית ( ; ....כך או אחרת, אני מצליח לישון, ומתעורר ב8:30 עם פניה הכל כך יפות מולי...
אין אף אחד בבית מלבדנו....אחרי קפה ובדיקת הודעות במשיבון שלי אנחנו יושבים בחוץ ומפטפטים...יש שם שיחים חמודים עם פרחים צבעוניים...הגבעות מוריקות מסביב....נעים לי....
חזרה למיטה, ואנחנו שוב כמו שפנים בשמש החמימה שזורחת דרך החלון הפתוח...עכשיו אפשר גם לעשות רעש....ולא נראה שמטריד אותה יותר מדי שהחלון פתוח...
ואז מגיעה השעה ללכת, אני צריך לחזור לרחובות לאסוף את קופיקו מבית הספר...היא נותנת לי מבטים שאת פשרם איני מבין....נדמה לי שהיא מתגעגעת אלי כבר....אני מבכה את העובדה שלא הבאתי איתי שום דבר "לשכוח" כמנהג הנשים...ויוצא מחוייך אל המושבה, בוקר סתווי שמשי ונפלא....
בהגיעי הביתה, מחכה לי הודעה במשיבון "שלום, כאן מדינה ציון...מצאתי את תעודת הזהות שלך באיזור התעשיה....תתקשר אלי שאשלח לך או משו...." ווטדויונו....בכלל לא שמתי לב שהיא אבדה לי...בדרך לפגוש את גורלי השארתי את הזהות הישנה...ובסוף, כמו האשה שאני, בכל זאת שכחתי משו....טלפון זריז לבחור ואז לסוטה הצעירה והעניין סודר...
בערב, כשדיברנו, היא סיפרה שאבא שלה אמר שהוא שמח בשבילנו, ואמא שלה אמרה שאני נראה ממש טוב ושאני חמוד....ושמעולם לא פירגנו ככה לבחור שהיא הביאה הביתה...
ולי, היה כיף ומיוחד וחדש...לפוסט הזה אין סוף פואנטטיבי...המשך עוד יבוא....
לפני 19 שנים. 18 בנובמבר 2005 בשעה 20:09
