"אלו החיים המוזרים ביותר שאי פעם הכרתי"
אני עדיין חולה. (בעצם מעדיף להגיד-אני עדיין מ ב ר י א)
החיות המפורסמת שלי לא בשיאה, אבל אני ממשיך ללכת, בקצב שמתאפשר, לכיוון האורות הנוצצים והזוהרים.
בעוד שבוע בדיוק אני עולה על הבמה שוב, במסגרת ערב קינקי בקולטורה, בחברת סוטים בכירים כשלהבת ואלקטרומאסטר. כל העיתונאים שדיברתי איתם עד עכשיו התלהבו...אחד אמר "וואו איך אפשר להתעלם..." אחרת אמרה, אחרי שהצגתי את עצמי כזמר יוצר בתחום הרוק וסאדומזוכיסט פעיל ומנוסה, "פשששש אחלה דרך להציג את עצמך"...
אני מאמין שיהיה יותר קהל הפעם, אני יודע שאתן הופעה עוצמתית ומשוחררת...אני מלא ברגש, גם אם כרגע הוא מסתתר מאחורי ענן של סימפטומים של שפעת קלה.
ובינתיים, החיים נראים מוזרים. ההליכה במחוזות חדשים יוצרת תחושת זרות לפעמים. זה מצחיק איך זה, כשמתרגלים לקצב מטורף של עשיה, והכרויות, וחוויות...לפעמים זה מרגיש שזה קורה נורא לאט...שעובר המון זמן, עד שמסתכלים אחורה ורואים שדברים שנראים פרה-היסטוריים קרו למעשה לפני חודשיים ( :
איכשהו תמיד, אחרי כל עיקול של רכבת ההרים הזו, אחרי כל מחזור סיבובים, שנדמה במהלכו שהרכבת עומדת להתנתק מהמסילה ולהימרח אי שם....אני מוצא את עצמי חי נושם ומחוזק, ורעב לסיבוב נוסף.
לפני 18 שנים. 30 בנובמבר 2005 בשעה 7:22
