יש משו מרגיע ומשחרר בהטמעה החוויתית הלא כתיבתית. התגלה לי שאפשר פשוט לחוות דברים, בלי לכתוב עליהם. בצורה דיסקרטית כזו, אגבית כזו, שמאפשרת להדחיק חוויות שליליות ולנכס את החיוביות כמו ביס מעוגת שוקולד עם טופי שלא נכנס למניין הקלוריות היומי.
השטרן1 יכול היה להיות ממוקם באותה מידה בצ'לסי או באיידנבורו, (אבל הוא במרחק דידוי מביתי) עם מבחר הבירות האינסופי שלו וקארין הברמנית האצילית והמרוחקת במידה מספקת בשביל להיות נחשקת אבל מספיק נגישה בשביל לפנטז, האורות הבהירים והעמומים בו זמנית, והאבא שלי שיכול היה להיות סקוטי או רוסי גולה אבל הוא רק פרופסור רחובותי לקראת פנסיה עם כובע של קאובוי שמגלה דמיון מביך אך משעשע אלי, לזרע שנורה מאשכיו וחתר במלוא המרץ דרך הזין שלו והכוסשלהאמאשלי עד שחדר לביצית והפרה לה 'תצורה.
סיימתי את "ייאוש" של נאבוקוב ושוב השתאיתי אל מול החוכמה והתחכום וההבנה של הבנזונה הזה.
במקלחת היום סובבתי את הברז לכיוון החם יותר ונשמתי.
אתמול שחקנית שובת לב (כל השחקניות שובות לב ומטורפות) סידרה לי את תווית החולצה שבלטה החוצה וזה היה רגע אינטימי נכסף.
כשמישו מוחק אותך מהפייסבוק, האם חלק מהנשמה שלך נמחק גם כן?
היי, אני דן... נעים להכיר. 😄
בהקורה?
אממ,
הזעקה הקיומית היא הקיום, ההשראה
מחוגי השעון הם ידיי ורגליי
הצורך בורא דחף שבורא פעולה
החוסר יוצר ואקום שיוצר מפץ גדול
לפני 14 שנים. 7 באפריל 2010 בשעה 20:19
