וואי זה ממש חרא לרצות או לצפות או לקוות או לאהוב או דברים כאלו. אני צריך טו מייק א פויינט אוף איט לא לעשות את זה שוב. מצד שני אמירות כאלו מזכירות לי את המקום הרע שממנו צמחתי ואני יודע שזו בעצם רק תגובה טפשית וטבעית לבעיטה שקיבלתי שגם אותה לקחתי קשה מדי. כלומר, יכולתי פשוט לקבל אותה ולהמשיך להתנהג לפי החוקים האמורפים שלה והכל היה בסדר. אבל אני די בטוח שאני אמור גם לבטא את הרגשות שלי מדי פעם, ולא רק את אלו שהיא אוהבת שאני מבטא ובדיוק מתי שהיא אוהבת שאני מבטא אותם ולא שניה לפני או אחרי.
יכולתי גם לשאוף הליום דימיוני, לעלות מאה מטר באוויר מעל הכל ולהגיד, נמנמנמ, טוב, זה סבבה אבל בא לי מישי שגם *אני* איכשהו פאקטור בקשר איתה וזה, אבל הושקעתי רגשית מה שהביא להתרוממות רוח ואינפלציה, ואז באופן הכי טבעי הדקירה חורכת בבשר, אבל זו רק המבשרת של הצניחה הארוכה והעצירה הפתאומית על הקרקע המשוננת.
וואי היתה לי הרגשה רעה לפני שהכל התחיל, אתמול בערב. משו לא צלצל נכון. חשבתי שאולי אני מוריד את עצמי כדי לעלות אחר כך.
הדבר היחיד הטוב שקרה אתמול בלילה זה שבדרכי חזרה מהמסיבה מצאתי כוס (גם בחולם. נעשה עסק שכשזה יהיה אחרת אני אודיע. בינתיים זה לא נראה באופק) על דוכן סגור של מפעל הפייס בנחלת בנימין. היי-בול בינונית בגודלה. ללא ספק מאחד הברים המעוצבים. רוב הכוסות שיש לי עכשיו בבית הן יתומות פזורות מפאבים.
אה, ושעל אותו רחוב גם פתאום מישו קרא לי, וכשהסתובבתי וצופפתי את מבטי התברר שזה מי שכונה בבלוג אחר "אלוהים", והוא חיבק אותי והיה חמוד.
אממ, לחובבות הטריוויה אציין שזה היה טרום-רומן קצר אך מאוד משמעותי, אך לא אפרט מה קרה מפאת קטנוניות הרגע והעובדה שהיו ועדיין יש לי המון רגשות סעמק.
לפני 14 שנים. 16 באפריל 2010 בשעה 10:49
