לפני 16 שנים. יום חמישי, 22 באפריל 2010 בשעה 7:52
אבל בכלל לא החזרתי את השמיכה שלך לארון וישנתי רק על צד אחד ורק עם כרית חיבוקי אחת, וזה לא אותו הכיף לשמוע מוסיקה בלי שאת מתעצבנת (ולפעמים שומו שמיים היא אפילו מוצאת חן בעינייך קצת) , וכשעשיתי ביד במילא חשבתי עליך והייתי מעדיף להתחנף אליך עד שתפתחי שערי שמיים, ובמקום מוביליות פעלתנית כל מה שבא לי זה לרבוץ ולהגות בך.
הייתי צריך לנחש, הרי היית פה כמעט תשעה ימים רצוף ולא היה אפילו רגע אחד בו רציתי שתלכי, גם כשהטרפת לי את השועלים. כשהיית פה, כל פעולה, גם הכי יומיומית וטריוויאלית היתה כיף, היה בה ייחוד, פיוט. עכשיו זה סתם פליין אולד קראקרז.
והצחוק ! למה לקחת איתך את הצחוק? לא יכולת להשאיר קצת? את מפרש השפתיים והניצוץ בעיניים והתחושה הטפשית והמשכרת והכל כך בריאה הזו התאדו והשאירו את השלולית העגמומית שבדרך כלל זרוקה בקדמת פני, פלוס דקירות קטנות של בכי עצור, אבל בכי של כאב מתוק. שששווננא אותך. אוף. נו, מה עכשיו?
דודניתי המופלאה, אני מתגעגע אליך נורא. 3>