קמתי עם מצברוח רע. למעשה גם אתמול הייתי במצברוח רע, שהמשיך את מצב הרוח הרע שהייתי בו בחמישי. קופיקו כאן, גם המקולרת. במצב הרוח הנוכחי שלי גם נוכחותה של מלכת אנגליה לא היתה עוזרת ורק מכבידה עוד.
אני לא מרגיש שיש סיבה מיוחדת או קבילה לגופת החתול עם הברחשים שרובצת לי על הנשמה.
המחשבות הבלתי מסודרות שרצות לי בגולגולת נעות בין בגרות לזיקנה, מחשבות על האופי המחורבן שלי שאולי לא מאפשר לי להיות אף פעם מאושר, תחושה של צפיפות חוסר נוחות ומחנק, רצון לא לפגוע בסובבים אותי, שיעמום, רצון לbeat, לגרוב, לרעש. אולי אני במחזור.
אני ממש לא מסתדר טוב עם שגרה, עם ימים לבנים כאלו, ששומדבר מסעיר לא עתיד לקרות בהם, שמזג האוויר קר אבל לא מאוד, השמיים לא אפורים ולא כחולים, רוח קלה מנשבת...שקט בחוץ וזה מרגיש כאילו זה תמיד יהיה כך.
עשיתי ספונג'ה אתמול והבית עדיין מרגיש מלוכלך. אני מרגיש מלוכלך.
תהיות על האם זוגיות זה אני. תהיות על האם החיים על הכדור הזה בשבילי. תחושה של דיווש במעלה הזרם שהביא אותי לבריכה חמימה וארוכה עם נוף מונוטוני וללא מוצא.
ועדיין, אני יודע שהאהבה שלי עוד קיימת. מאוד. זה רק הדאון של אחרי האפ, מוגבר על ידי מראה עוצמתית. אלך להתקלח, לשיר. אנסה לחייך בכוח. אדגדג את קופיקו. אשמע מוסיקת כאב מרירות ודיכאון. אתן סטירות למקולרת כשהוא לא יראה וישמע. נלך לטייל על חוף הים. אהיה עוקצני ומעצבן ( ; משו מכל זה חייב לעבוד.
לפני 18 שנים. 10 בדצמבר 2005 בשעה 9:28
