צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מתחת לפרווה

הותיק המדדה מהאינקוויזיציה של חנות התקליטים.
מכוון להדוף את השחצנות בזוהמתם החולנית של גברים עם ליהוגי אמצע החיים מהתקופה המאוחרת שלי.
(ג׳יימס מרפי)
לפני 18 שנים. 13 בדצמבר 2005 בשעה 14:24

אנשים מגיבים לי בתוקפנות בימים האחרונים ( ;

זה לא שיש לי טענות, עשיתי בדיקות דם, הלכתי לקבל את התוצאות, אני בריא כמו שור, אין שום בעיה, וגם אין לי איידס. אז כנראה שהבעיות שלי הן בראש. אני לא מבין איך ההכרה הזו יכולה להפתיע מישו מקוראי הבלוג הזה.

בינתיים אני חי. ככה בערך, בזהירות. משקיט את עצמי בכוח. משתדל להיות מנומס וסבלני לאנשים שעימם אני בא במגע, למרות שרוב הזמן בא לי לרצוח אותם.

כשאני הולך ברחוב אני חווה חוסר סבלנות קיצוני לראות אותו ממאן להסתיים. אני רואה כבר את הנקודה אליה אני צריך להגיע וזה מעצבן אותי לאללה שאני מחכה להגיע אליה. ועוד בעודי הולך.

אולי אני צריך זיון.

אלילה בעליל - חבל שאתה חושב שזה תוקפנות.
כי זאת אהבה ואיכפתיות, דאגה ורצון שיהיה לך טוב.
אבל בסדר, תעבור את הנקודה ההיא שאתה מדבר עליה,
ואז תוכל לראות את חברים הטובים שלך באמת,
את אלו שלא צריכים אותך מתוך אינטרס,
את אלו שאוהבים אותך ללא תנאי.

אתה לא צריך זיון דן, אתה צריך חיבוק. חזק.
אתה צריך את החברים שלך.

אל תברח...

(מצטערת, יותר לא אגיב אם זה גורם לך להרגיש לא טוב).

}}}}}}{{{{{{
לפני 18 שנים
nacoke - אני יושבת כאן ושותקת אבל מבפנים אני מרגישה כמו איל ברקוביץ' על ספסל במשחק שכונתי. אז נכון, החיים קשים ודורשים מאיתנו לבצע משימות שלא תמיד נעים לנו לבצע, ו... נכון, החיים קשים ולא תמיד מספקים לנו את מה שנאחנו רוצים לקבל... ו... נ-כ-ו-ן שאהבה זה כואב...
(האבל הגדול ימסר באופן אישי ואוהב).

(הכותבת הוא זכר)
לפני 18 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י