כל השבוע הזה מרגיש לי כמו אונס מתמשך.
על האירועים המדיניים כבר כתבתי, ושמחתי לפחות לגלות שכל (יתר? (; ) הפובליציסטים החשובים חושבים כמוני. (ברנע, אברמוביץ', מרגלית...) . מצד שני מתרומם גם גל עכור של לאומנות צדקנית, כאילו מישו בכלל האשים את הילדים האומללים שנאלצו לבצע את הפקודות המטופשות של הגנרלים הכשלוניים והשמנים.
אתמול נאנסתי לקום בשש בבוקר, ללכת לרכבת, לנסוע בה לחדרה, להגיע לבצפר של היורש וללוות 12 שעות של טיול לירושלים. כן, עשיתי את זה גם שנה שעברה (הוא עבר בצפר ולכן זה היה כמעט בדיוק אותו הטיול) . צרחות הילדים באוטובוס, המורה והמנהלת הבלתי מרשימות במפגיע, ונקודת האור היחידה בדמות המדריך שייצג ישראליות שפוייה ואחרת, אבל נאלץ לצעוק ולהתחנן כדי שהילדים יואילו בטובם להקשיב לו. לראות מהאוטובוס בדרך חזרה (כמה רעש !@) שלט "תל אביב- 17 ק"מ" ולדעת שלמרות זאת יש לי עוד לפחות שלוש שעות נסיעה, ואחר כך אחרי שהכל נגמר להגיע לרכבת בחדרה, ולעשות את הדרך חזרה לתל אביב.
בבית המרפסת הופקעה וטונפה לטובת מבצע ניקוי השיש האפור של הבנין מהחלודה הירקרקה שדבקה בו, וכבר ארבעה ימים של רעש ובלאגן וכאמור no מרפסת. מיצי נסעה בשבת בצהריים ונעדרת כל השבוע עקב אילוציה מה שהופך את חיי האהבה שלי לרצף ספורדי של שיחות טלפון וצ'ט עגמומיות. העבודה השבוע היא מהזן הפחות מעניין, הפרוצדורות הן מן הזן הבירוקרטי המעצבן, היובש הולך ומעמיק, והכל הכל בניגוד מוחלט לרצוני החופשי.
לפני 14 שנים. 2 ביוני 2010 בשעה 5:39
