מתחת לפרווה

לפני כמה ימים קראתי שמישו כתב על פיטורי פיני גרשון ממכבי, ותמה על שרשרת המאמנים המצליחים שפוטרו משם בשנים האחרונות. "האם מכבי הפכה למקום בו מאמנים פשוט לא יכולים להצליח?". חלק גדול מהעניין שלי בספורט הוא סביב הנושא הרגשי מנטאלי, וחשבתי על עצמי, א-פרופו המתחים הזוגיים, הביקורתיות הבלתי נלאית שלי, הנטייה לדרמטיזציה של היוצרות, והרפטואר העשיר של בחורות ש, אממ, העסקתי ופיטרתי. האם גם אני הפכתי למקום בו בחורות פשוט לא יכולות להצליח?

אני מודע לזה ולכן משתדל למתן את עצמי במידת האפשר, לא לעשות פעולות הרסניות, ולנסות לראות את הטוב גם כשהתחושה היא פחות טובה. אבל מצד שני, כשאני סוער ונרגן וכשלא טוב לי, באמת לא טוב לי, ויש גבול לכמה אני יכול להסתיר את זה. היות שהבחורה נבונה ורגישה (ככה אני בוחר אותן) היא חשה מתי אני לא מרוצה (כי כשאני מרוצה היא חשה את זה גם, במלוא העוצמה), וזה לכשעצמו יוצר מתח, גם כשאני לא אומר כלום.

אבל באמת, מה אני אמור לעשות ביום בו אני יורד לה פעמיים, חצי שעה לפחות בכל פעם, מביא אותה לאורגזמות אדירות, קונה פירות מובחרים (אבטיח, משמשים, אפרסקים, קיווי ודובדבנים) כדי שיהיה לה מתוק ו-ויטמיני, עובד שעות ארוכות בזמן שהיא לומדת קצת ומתפננת, כדי שיהיה כסף לקחת אותה לערב סושי בנייטשיפט לבקשתה, ואז בפאב היא מתקשרת ומזמינה ידיד (סוג של אקס) לשבת איתנו ואז מפלרטטת איתו בלי בושה כשאני מצדה השני, נוגעת בו, מצחקקת איתו, ומנגד לא מרשה לי לגעת בשדייה המופלאים במשך כל היום והלילה?

אז בבוקר ניקיתי לה את האוטו, שתראה מה זה. 😄