לפני 16 שנים. יום רביעי, 23 ביוני 2010 בשעה 23:26
אני שונא רדידות ופוזה.
אני שונא עבודה שאני לא מתבטא בה ולא נהנה ממנה. לא משנה כמה אני מרוויח. וסליחה על הכפירה באלוהים אול מייטי, השקל. אני יודע שרובנו מתפללים אליו יומם וליל. גם אני, לבושתי. עובדה שעשיתי את זה.
הרבה בלונד ואגו באפטר המאולתר, כשחזרתי במונית העצמאית מאשדוד וזיהיתי חצי קהילה מתגודדת ליד דלת ביתי. אני תוהה אם אני הטהור או שאני הגרוע מכולם. רק שלא יצא שאני במקום טוב באמצע, נמאס לי לגמרי מהפוזיציה הזו.
כמו כן נמאס לי להתפזר אנרגטית. כמו כן נמאס לי לגמרי מבני אדם, על מגבלותיהם, צביעותם, הפכפכותם, שטויותיהם, אגוצנטריותם, ושוב אני לא יודע אם זו הסביבה שאני שונא או את עצמי. זה בעצם אותו דבר.
הקשר הנוכחי שלי מעלה בי שאלות פילוסופיות מהמעלה הראשונה, מציב בפני מראות שלפעמים קשות מנשוא, ומעמת אותי מול סלעי היסוד של קיומי. מצד שני היא נורא מצחיקה ויש לה אחלה גוף. הדרך הויקינגית היתה לרצוח אותה, ללא ספק וחרטה. הדרך הציונית היא להחזיק בה כבשטחים כבושים. הדרך שלי היא להשאיר את הדלת בלתי נעולה תמיד, כמאמר השיר. ולהיות אמיתי. כמה זה נדיר במקומותינו, כמה בזוי, כמה מזיק.
אסכם באיכס גדול על הכל. זה משקף היטב את התחושה שלי הלילה. יש עוד רסיסי תבונה של דברים אחרים, אבל אני אשמור אותם לפנים אל פנים, מתי שמישו ירצה גם לשמוע ולא רק להשמיע. אני מקשיב, כל הזמן, בעל כורחי. וכל כך נדיר שקורה שאני אוהב את מה שאני שומע.