אתה אפילו לא באמת מתגעגע. אתה זוכר היטב את טעמה של נשיקה מלוחה מדמעות שמגרדת את דפנות תהום הגעגוע בעודה הולכת ומתמלאה, ואת החיוך השכרוני הנלווה. ואין נשיקה כזו על הפרק. אם כבר בא לך את ניחוחה הפרחוני והאביבי של נשיקה חדשה. וגם כזו אין על הפרק. את טעמה הדלוח של נשיקה כביכול מנחמת אתה במילא לא רוצה, ואתה יודע היטב שבכל מקרה, נשיקה כזו או אחרת היא לא התשובה. (אבל זה כן יכול היה להיות נחמד ולעשות חשק לחיות).
אתה יודע בכל נימי הווייתך שהמפתח הוא פעילות and yet אתה שובת. הנפש צריכה לעכל, עבר עליה יותר משאתה מרשה לעצמך להודות, ומי אמר שחופשה שנתית חייבת להיות באוגוסט. אתה אדון לעצמך, אתה קובע מה ומתי. אתה כותב לעצמך בגוף שני כדי להוות לעצמך את החברה שהיית רוצה, אך שאינה בנמצא.
זה דווקא טוב שאת לא רוצה לזרוק את עצמך לכל דכפין (עברת לדבר לצד הנשי שלך, לדנה) רק בשביל פיסת צומי לא מספקת. שאת לא מעוניינת למצוא את עצמך מלקקת מפשעות ומקבלת מכות. אולי קונספטואלית את כן מעוניינת, אבל בפועל את לא, וזה מה שחשוב. בפועל את רוצה חיבוק ושיקשיבו לך. אולי גם חיזורים ומחמאות. מה את יודעת דנה, גם את התבגרת. הפסקת להיות זונה ונהיית אישה נורמאלית. כנראה שהשהות בבויידעם הועילה לך. את כוססת את האגודל ועושה מבט טיפשי, אבל את יודעת שאני צודק.
מותר לקחת יום, יומיים, שבוע, שבועיים. להפנים. להירגע. לכאוב. מה שאין לך כרגע, סימן שאת לא צריכה אותו, או לא רוצה אותו. מותר לך להתבאס, אפילו רצוי. תארי לך שהיית שלוות נפש לגבי הכל... איזו מין דנה היית אז? מותר לך גם להתעצל. לראות את השחר עולה ואת הערב יורד. לנשום את האוויר החם והלח, להביט ביקום העמל שלא חדל להסתובב לרגע... לא בקנאה אלא בפרגון ואהבה. כי הרבה מזה היה מנת חלקך והרבה מזה עוד יהיה.
שתי עוד שלוק דנה'לה. הכל לטובה. את עוד תככבי על במות, מטאפוריות ואמיתיות. את עוד תראי זיקוקים וכוכבים במיטה, גם אם עכשיו את יושבת לבד בחושך. את עוד תהי זחוחה ושיכורת-חיות. וגם אם אף אחד אחר לא - אני אוהב אותך. באמת באמת.
לפני 14 שנים. 6 ביולי 2010 בשעה 17:48
