לפני 14 שנים. 8 ביולי 2010 בשעה 15:39
יש לי מוד סווינגס.
לא קיצוניים כמו של הומר, ורוב הזמן אני ב the lighter side of...(מעניין אם מישו מכיר את הקומיקסים של דייב ברג ממגזין mad) .
דברים טובים קורים, אפילו גרמניה הפסידה, ואולי הקוטביות של מה שהרגיש כקארמה רעה בחודשיים האחרונים מתהפכת. אולי אלוהים חזרה מחופשה. כשהגלים הרגשיים נושאים אותי לעבר חוף מבטחים אני רואה שהכל מסתכם בעבודה מנטאלית שלי עם עצמי. שומדבר בעולם החיצון לא מציק לי באמת, לא *יכול* להציק לי, וכל מה שאני רוצה מהעולם החיצון נמצא בהישג ידי, רק לשלוח ולקחת, אם אני באמת רוצה.
רזיתי 5 קילו וחזרתי למשקל הממוצע שלי, ללא מאמץ ובכיף. (ובטח שבלי הרעבה ומלחמה עם האוכל).
התקדמתי צעדים משמעותיים מאוד לקראת מגרש המשחקים הטכנולוגי-מוסיקלי שהחלטתי לפרגן לעצמי, וב"ה זה יקרה כבר בשבוע הבא. שידרוג משמעותי של עוצמת העיבוד ואיכותו, העשרה מטורפת של פלטת הצלילים והצבעים, ובעתיד הנראה לעין גם שפצור של סביבת העבודה. אני כבר קצר רוח ליצור את השירים החדשים שכתבתי לאחרונה בעזרת הארסנל החדש.
בשבת עשיתי חזרה עם עצמי, על הסט-ליסט של ההופעה הקודמת. להפתעתי, בניגוד לשנים קודמות בהן בשלב ראשון הייתי שר שני שירים, משתעל אנושות, וממשיך למחרת, הצלחתי לבצע את כל ההופעה מתחילתה ועד סופה, ואפילו היה יפה לפרקים. אני בכושר טוב, מדגדג לי להופיע, וגם זה יקרה בקרוב ונראה לי שבגדול.
אפילו עם היובש האכזר אני מסתדר, אחרי חודשיים של סיועים הומינטירים נקודתיים החלטתי לוותר על זה לגמרי בשלב זה, ולחסוך מעצמי גם את ההוצאה הכלכלית וגם את המתח התמידי יש/אין. אז כבר 10 ימים אני בלי בכלל בכלל, ו-וואלה, מצליח לעבוד, לישון, ואפילו לחייך ולהרגיש טוב.
היורש יחגוג ברמצווה בעוד כמה חודשים... אנחנו מרבים לבלות ביחד, ואני נהנה איתו וממנו יותר ויותר. זה כבר פחות עבודה אבהית, ויותר הנאה משפחתית. אפילו עם אמא שלו אני מסתדר כבר הרבה יותר טוב. וגם היחסים שלי עם אבא שלי התחממו פלאים בשנה האחרונה, אחרי שנים של כעסים וריחוק, וגם שם, כשאני נפגש איתו אני נהנה, מה שלא היה בעבר.
גם עם רווקותי המחודשת אני חי בשלום, לרוב. תמיד הייתי אדם זוגי, או בזוגיות או בשאיפה אליה. ס' אומרת שזה הייעוד שלי, השאיפה להרמוניה זוגית. גם בתקופות ההשתרללות, תכל'ס חיפשתי אהבה יציבה ומשמעותית. מה שברור זה שאני מוכן ורוצה לתת מעצמי, להתאים את עצמי, להעניק ולטפל ולהכיל ולפנק, אבל צריך שזה גם יהיה מאוד הדדי. על ההדדיות אני פשוט לא יכול להתפשר.
אז פרופים של מלכות אגוצנטריות כבר רק מעלים בי חיוך, והמסיבות לא מגרות אותי יותר. נמאס לי לבוא במטרה להתרגש ולחזור הביתה מפוהק. (תודה לא' על הרפליקה, ועל ההקלה שבלדעת שלא רק אני מרגיש כך) . אולי בדאנג'ן ההולך ומוקם (ביקרתי שם היום ונראה מבטיח) אמצא עניין וריגוש, ואם לא אז לא נורא, אני מחפש מישי אחת ויחידה לעוף איתה, לא עולם ומלואו של ריגושים ריקים ומדכאים. החברים והחברות הנפלאים שלי נותנים לי את התמיכה, החיבוק וההקשבה שאני צריך. וטוב שיש גם בלוג, להשתפך בו בחופשיות כשעולה הצורך.
אה, אה, נ.ב. , גם החור הזה שנפער לי בשיער לפני כמה חודשים עקב סטרס כוסה לחלוטין בשיער חדש ורענן.
