מתחת לפרווה

בבוקר הכאב עולה יחד עם אור השמש, במלוא הדרו היוקד. הוא מקסים ומרהיב, הכאב. הוא ממלא כל פינה ריקה של הבור, של הריק. ואני נותן לו להתבטא, להשתלט עלי. אני מתמסר לו, והוא לי.

זה בעצם סופ"ש ראשון לבד לאחר תקופה ארוכה - תוצאה של השתלשלות עניינים כזו ששמרה אותי בסוג כזה או אחר של קשר מונוגמי בעצם מאז דצמבר עד לפני שבועיים. ולא שחסר לי במה להעסיק את עצמי, יש גם מטלות ועבודה וגם אופציה ליצירה, בילויים, ואפילו סקסיטיים (במבטא קזחי) אני מניח, אם אני ממש רוצה. מצד אחד אני רועד מתשוקה עצורה כמו שור בפתח הרודיאו, מצד שני..אממ, אין צד שני בעצם. לא יודע. כנראה שמשו עוד עצור.

האינדיאנית באה גם אתמול בלילה, אחרי שחזרתי מהמומולדת ביפו, וקיבלה אותי גם שתוי מאוד (עשיתי בליץ עוד לפני שיצאתי) . נראה לי שהיה נחמד מאוד דווקא ואפילו שלשוני המשוחררת יותר ונפשי העירומה לא באו רע לחלוטין. מקווה שלא הבהלתי אותה. נסעה לשבט לכל הסופ"ש. אלוהים רוצה כנראה שאהיה עם עצמי.

כאב מתוק, כאב יקר... הרבה חלל יש לך. יאללה נוק יורסלף אאוט.