מתחת לפרווה

היום יום ההולדת השמיני של קופיקו.
הקצפתי את הביצים והסוכר עד שכאבה לי היד, המסתי את השוקולד והחמאה, בחשתי את הקמח והקקאו ואבקת האפיה. הכבודה בתנור ואני מתפלל שתעלה ותצליח. אתמול קניתי לו איגואנה-מושא חלומותיו בחודשיים האחרונים. היא לא עושה כלום, רק עומדת בלי לזוז ותוקעת בי מבט צדדי וחודר. מעניין מה היא חושבת. בלונים ייתלו ואורחים יבואו לבקר. אולי אקח אותו לאכול סושי-האוכל האהוב עליו. אשתדל להיות סבלני ומחוייך. (זה הקטע הקשה)

קר לי בידיים. כפפות המדונה עוזרות אבל אי אפשר ללבוש אותן כל הזמן. יש פעולות, כמו לעשות ביד, (אתמול שש פעמים-שיא של התקופה האחרונה) שפשוט אי אפשר לעשות איתן.
קר לי בכל שאר הגוף גם. קר וקודר. אני לא מוצא את החיוך שלי. אולי איבדתי אותו אי שם בטלטלות והסינג'ורים האינסופיים.

בינתיים העוגה התרוממה קצת בתנור וריח של שוקולד ממלא את המטבח.

אמא שלי לא מדברת איתי כבר שבועיים מאז שהראיתי לה את הכתבה שעשו עלי ב"אנשים". היא לא הגיבה טוב לעובדת היותי סאדומאזוכיסט, התחילה לצעוק ולהשתולל, להגיד עלי דברים נוראיים, ולנתק מגע. עצם ניתוק המגע הוא מבורך, אבל הרעל המילולי שעבר בריכוז גבוה ובעוצמת השפרצה לא מבוטלת עדיין רובץ אי שם בתחתית תבנית הרגשות שלי.

הריח של העוגה מגיע עד הסלון (ועוד הבית פתוח). זה בטח סימן טוב.

לפני שנה בזמן הזה הייתי בשיא השברון שלאחר הפרידה. הrush הראשוני ירד, ופינה את מקומו לדיכאון רטוב ומרסק. לכמיהה וגעגוע ואובדן דרך ובכי. המון בכי. כבר חודשים לא בכיתי ממש, קצת בקטנה לפני שבוע וזה היה עצור ולא מספק ממש.
כנראה שאני מאושר. | ;

השיר הבדסמי שיצרתי עם שלהבת אושר לפרסום ב"במה חדשה"
הנה לינק- http://stage.co.il/Stories/542307

סופש חמים לכולם או משו.