מתחת לפרווה

הפיינליסטית באה והקלה במקצת על המצוקה, בחיבוק, בהקשבה, ובתקשורת משמעותית שאיפשרה לי סוף סוף להתפרק ולבכות קצת. ויש כל כך הרבה בכי שרוצה לצאת. אין לי חמצן. פלג הגוף העליון שלי אכול מנשיכות אכזריות במיוחד, בעיקר סביב הלב. וגם בכתף, ממש כמו בצילום המפורסם שלי.
לא כתבתי על זה בכלל, לא לפני ולא אחרי, למרות שזה מהווה חלק מרכזי מאוד בהוויה שלי. אולי אני חוטא לבלוג בזה שאני לא כותב. לכן הקוראות אני לא מרגיש שאני חוטא, כי היחסים בינינו פתוחים ובלתי מחייבים. וכנראה שעדיף להשאיר את זה ככה. אבל ליצירה הטוטאלית, ל"מתחדש חושפני ושערורייתי"...

שלשום נפלתי קורבן למזוכיזם שלי. אני לא מאשים אף אחד, לא אותה שניצלה את חולשתי בשביל לפגוע בי, אפילו לא את עצמי. זה ככה, וזה פשוט ככה. אבל אני לא יכול לנשום, וכואב לי נורא, ואני במצוקה. אם לא הייתי כל כך חזק הייתי אומר שאפילו ממש במצוקה ושאני זקוק לעזרה. אבל אני חזק ואני מתמודד ואני אתמודד אפילו עוד יותר. שאר הבלאגן כפי שפורט בפוסט הקודם בטח לא עוזר.

אני מתמזמז עם הכתיבה כדי לא להתחיל לשטוח את העלילה. זה נראה כל כך מתיש, כל כך מביך. מצד שני, כמו ש*היא* אמרה לי כשישבנו בפאב ותהיתי בקול רם אם להתחיל להיסחף : "מה יש לך להפסיד?" ... (את שפיותי, את יכולתי לעבוד ולהרוויח כסף, את תחושת השליטה בחיים שלי ואת הפאסון שעוזר לי להתמודד במלחמה הבלתי נגמרת הזו.. אבל באותו רגע לא יכולתי לחשוב על אף אחד מאלה) .

זה בלוג בדסם, זה לא הפייסבוק המהוגן והלאנעימי. אם לא כאן אז איפה. (חדות ההכרה ישימו לב שלאחרונה אני ער יותר לזה ש*כאן* זה *כאן*, להבדיל מתקופות בהן הרגשתי שכאן זה פשוט הבית הטבעי וזהו. כמו כן הן ישימו לב שאני עדיין פוחד לגשת לעניין, ושאני מרבה להדגיש בכוכביות... זה סימפטומטי) .

אומץ, איכה?
(תכתוב דן. זה ישחרר קצת. אור השמש מרפא. ולעזאזל ההשלכות ומה יחשבו. מי שהאמת לא נאה לה, גם אתה לא תהיה נאה לה - גם אם היא תעמיד פנים שכן. )

(עוד סיבוב קטן של בכי ונתחיל)

טוב.
זה מביך.

בפעם הראשונה שנפרדתי מהXית בתחילת 2006, אחרי שלושה חודשים ביחד, הספיק איזה פוסט שלי או שלה, ואז חילופי הודעות קצרים, ויאללה נפגשים וחוזרים. בפעם השניה כבר היה צריך כמה ימים של נתק, ואז פוסט וחילופי הודעות וזה. בפעם השלושים, התקשורת הסתעפה כל כך עד שזה נהיה מצב של : "הממ, אחד העלים בעץ מול המרפסת זז. אולי זה מסר ממנה? " ...
היא מחקה אותי מהפייס בפעם האחרונה שנפרדנו, לפני ארבעה חודשים. מאז לא התראנו ולא דיברנו. הפרק הכי ארוך ביחסינו ללא תקשורת. מה שכן, הקיר שלה שהיה חסום נפתח באיזשהו שלב, מה שאיפשר לאובססיות להיכנס לפעולה במלוא הקיטור. ובשבועיים שלושה האחרונים הרגשתי שאנחנו מתקשרים, בדרך הדפוקה והייחודית שלנו. ברמזים מסועפים, בתגובות לאחרים (117 חברים משותפים בפייס), בפוסטים בכלוב ובפרסומי קיר. לא יכולתי להיות בטוח שזה לא רק פרי דמיוני היצירתי. אבל האובססיה והדחף הלכו וגברו עם כל מה שנראה כסימן ממנה. בדיקת וניתוח זמני חיבור. מעקב צמוד אחר הפעילות. ערימות של ניואנסים. ולבסוף -

ברביעי בלילה אחרי החתונה בה ניגנתי נכנסתי לצ'ט. שיכור, אכול געגועים, בודד, ורעב. לא היא ולא אני מרבים להסתובב שם. היא הייתה מחוברת. לבטים לבטים לבטים. לחצתי על הניק המסוייט שלה, כמי שמפעיל את הזרם לכסא החשמלי שעליו הוא יושב. היא ענתה. שיחה ידידותית.
"חשבתי שאת שונאת אותי ולא תרצי לדבר איתי".
" אולי זה היה ככה בהתחלה, אבל אז החלטתי שאין טעם להיאחז בכעס".
קצת עדכונים לא מספקים, בשלוש היא כתבה שהיא צריכה ללכת, ואז שיש לה עוד כמה דקות, ואז אחרי כרבע שעה שעכשיו היא באמת צריכה ללכת. היה ברור שמישו עומד להגיע. "האב פאן" ... "איי וויל 😄 " . נרדמתי בקושי.

בחמישי חשבתי שהיא תגיע לפתיחה של הדאנג'ן אך היא לא.

(אתן עדיין איתי? מישי עדיין קוראת?)

מוצ"ש.
לקחתי את היורש לתחנה המרכזית והעלתי אותו על אוטובוס. חזרתי הביתה בכמעט ריצה, על טורים וספידים מטורפים. אני רעב. אני צריך. הסתערתי על בקבוק הבושמילס. היה לי דייט טנטטיבי עם זו מחמישי, וגם דיבור לפגישה עם הזמרת ששרה ב"אש לבה גחלים לוחשות" שלי. בעודי מתאם בין היוצרות, נכנסתי לצ'אט, לאחר שזיהיתי עוד כמה רמזים מהסוג שדיברתי עליהם קודם. שור אינף, גם הXית עלתה. הפעם חיכיתי שהיא תפנה.
"רוצה מחלות?" (התייחסה לפוסט שלי מאותו יום)
"את מציעה?"
הציעה שניפגש לבירה. קבעתי איתה בשטרן1 ב23:15.
התרגשות מטורפת.

ישבתי עם הזמרת עד השעה היעודה והיה מקסים. התלבשתי ייצוגי ושמתי פעמיי.

פאק הקטע הקשה מגיע. אין לי כוח לחוות את זה שוב. אולי אמחק הכל וזהו. כואב לי נורא, אני עייף, והשתייה התחילה די מוקדם היום. במילא לעבוד אני לא יכול.

היא הגיעה בהליכה מדודה. פלאשבק למתי שראיתי אותה לראשונה, לפני כמעט חמש שנים, בלילה הזוי במיוחד, פוסעת לקראתי ליד פאב ברחוב סמוך. שמחתי לראות אותה. התגעגעתי טילים. בהתחלה שיחה ידידותית, ללא נגיעה בנושאים רגישים. לקראת הבירה השנייה כבר נוגעים במהות. הקשר האחרון שלי, הבחורים שלה, הודאה הדדית באשמת התקשורת העקיפה. המסיבות, הסיבוב האחרון של הקשר שלנו, נסיבות הפרידה האחרונה. הרגשתי את עצמי הולך ונמס, הולך ונפתח. "תגיד כבר... מה יש לך להפסיד". עוד חצי ליטר. הלכנו אלי.

מילים כמו נפצים, כל מילה מתפוצצת לי בלב.
"יש לנו בכלל שיר שהוא השיר שלנו?"
"in your room הוא סוג של שיר שלנו" היא ענתה.
"את יודעת... הייתי שמח אם מפגש כזה בינינו היה נגמר בהרגשה טובה ובאהבה הדדית... למה את פוגעת בי כל הזמן?"
"כדי שתמשיך לאהוב אותי..."

מגיעים אלי. בודקת מה חדש בבית. מביא לה הייניקן מלמטה ומכין לי עוד מיץ דן. מצטלמים במחשב החדש. אני נפתח, אני נסחף. שר לה את השיר המדובר. היא דורשת עוד פעם, את אותו השיר. אני מציית. שר לה את you're so cruel. יושבים על הספה האדומה הקטנה. נוצר מגע. הכניעות שלי מוציאה ממנה את השליטה והאכזריות. "אתה נראה כמו הומו שאתה מעשן.... אני שונאת אותך... אני לא סובלת אותך. אם יהיה בינינו משו עכשיו אתה תהיה השלישי השבוע".... "לא איכפת לי עם כמה היית השבוע, רק שאת איתי עכשיו".
מתנשקים. היא נושכת בעוצמה בלתי מתפשרת את השפה התחתונה שלי, שוב ושוב. נושכת את כתפי, את לבי. חזק. הכי חזק. אני לא יכול להתנגד. מורה לי להראות לה את החולצה החדשה שלבשתי לדאנג'ן. פוקדת עלי להתפשט. הולכים למיטה. לוחש לה מילות אהבה והתמסרות וגעגוע. מכוונת אותי לרדת לה. גומרת יחסית מהר ולא מאוד חזק. מחייכת ומצחחקת חיוך מריר. קמה ומתלבשת. "הבחור שלי מסיים לעבוד ב4 בבוקר." (היה עשרה לארבע). " סה"כ רציתי לנצל אותך בשביל שתמלא לי את הזמן, ובשביל להשביע את הגעגוע ושתרד לי. האמת לא חשבתי שיהיה לי ביצים לעשות את זה. אני לא אוהבת אותך יותר, אין לי זין אליך, לא רוצה להתעסק איתך. ואסור לך להתקשר אלי. רק ככה... ברמזים". אני מנסה לגעת בעצמי ומתחנן שלא תלך. "די, לא רוצה... זה יעשה את זה מעפן. לך תעשה ביד". והיא הולכת, ואני נועל את הדלת אחריה.

במה שנשאר מהלילה והיום שאחריו עשיתי ביד אולי 20 פעם. בכאב, בלי חדווה, בלי עונג. בנסיון להקל על המצוקה. התקשרתי לבטל את העבודה שבגללה הייתי צריך לקום בשש, ידעתי שאין מצב שאעשה אותה (עוד לא ידעתי שבמילא אצטרך לבטל בגלל כל הבלאגן עם המחשב). בפגישה בצהריים במסעדת שף מעוצבת עם הזמרת אותה אני עתיד ללוות גם הלכתי לשירותים המעוצבים לשחרר עוד זרע. זה לא מרפה.

ההרגשה הראשונית שלי היתה - נו דן, קיבלת מה שרצית. בהמשך הבנתי שרציתי חיבוק ולהרגיש טוב. לא ככה. ועוד יותר בהמשך חשבתי שזה מגיע לי, שהמזוכיזם המקולל שלי תובע את זה, רוצה את זה, צריך את זה, מכור לזה. "מי שנותן שיצליפו בו ראוי שיצליפו בו". ומצד שלישי - לא ככה אני רוצה ויכול לחיות. ואז רציתי עודדד, ואז רציתי דייי, ואז פשוט שקעתי לתוך הבריכה הקרה הזו, של מים קשים, וטבעתי בה. אין לי אוויר. כואב לי נורא. אני מבולבל, אני תקוע, אני אוהב, אני סולח, אני מצטער. אני מקבל, אני משלים, אני כואב. היא רצתה שאכאב. אני כואב. לרגעים הכאב גדול כל כך שאני מרגיש שאני משתגע. אין לאן להוליך את כל התחושות. החשיבות של החיבוק בסוף סשן בדסמי... להחזיר את הבנאדם מהקרקעית אל השפיות. אבל מה שהיה במוצ"ש לא היה בדסם, ואני נתקעתי ונשארתי שם, עם כל התחושות, ללא יכולת להתאושש.

אז עכשיו אני במצוקה, ואין לי את מי להאשים מלבד את עצמי, ואין לי נחמה מלבד השירה שבוקעת לי צלול וטהור וממוקד. ואין לי אלא לתהות, "will i always be here"?