מתחת לפרווה

בפוסט הקודם ציינתי שהאיגוואנה משתזפת בשמש.
קופיקו אמר שהוא שמע שהן אוהבות בננות, אז ירדנו לירקן להביא.
כשחזרנו, יצאתי עם צלחת קטנה ובה קוביות בננה קטנות למרפסת לעניין את הלטאה. היא לא היתה בעציץ שבה השארתי אותה.
תהיתי שמא היא נפלה או משו, אבל אז זיהיתי אותה בין ענפי הבוגונוויליה שמטפסת בין הבניין שלי לבניין שליד, מחייכת ברשעות, ממש מחוץ לטווח היד שלי.
קשה לתאר את עוגמת הנפש והעצבים. אני לא רגיל שנקבות בורחות ממני. והנקבה הספציפית הזו עלתה 180 ש"ח, ויותר חשוב, היתה מתנת יומולדת שמונה לקופיקו. חוצפה שכזו! אני, ברוחב לבי, ואהבת החי שלי, מניח אותה בשמש כדי שתרגיש קצת בטבע, והופ, היא מנצלת את המצב ובורחת, ועוד עומדת אלי עם הגב, מה שלא מפריע לי לראות את החיוך הנבזי שלה, המנוולת.
תסכול.
היא קרובה.
ביני לבינה מפרידים רק שני מטרים, הבעיה היחידה היא שאני לא יודע לעוף או לטפס על ענפים דקים. היא כמובן מתעלמת מהקריאות הנרגשות, וממשיכה לעשות את הכלום שהיא כל כך אוהבת.
כשניסיתי לקרב אליה מגב היא התרחקה עוד, אל תוך השיח, ואז צצה שוב אבל בנקודה רחוקה עוד יותר שאפילו המגב לא הגיע.
קופיקו מתחיל להגיד דברים עצובים.
לבי נחמץ.
בא לי להרוג אותה.
להעלות באש את השיח.
לרגע אני חושב לקפוץ על השיח בעצמי ולהביא אותה, אבל נזכר שזה בגובה של קומה שניה על עמודים, ושהשיח קוצני, ושבכל מקרה לא שווה שאפגע בשביל הזוחלת המכוערת הזו שפניה, ובמיוחד עיניה הקטנות והתחמניות, מזכירות לי דומית מעברי שאני מעדיף לשכוח.
בכל מקרה, שעתיים עוברות להם, היא ממשיכה לשבת שם, אני ממשיך לקוות שהיא תחזור, ואז מחליט לעשות מעשה. הרי נקבות מבינות רק כוח.
אני מחבר למגב בעזרת מסקינג טייפ את הקלשון צעצוע השטני של להב מפורים שעבר. ואז, בשקט ובזהירות מחדיר את אחת משיני הקלשון מתחת לגופה של ריקי האיגוואנה. היא, נקבה מטומטמת שכמותה, באופן אינסטינקטיבי מלפפת את אחת מרגליה מסביב לקלשון, ואז, בבת אחת, הופ! הקלשון באוויר, וכך גם היא, נאחזת בקלשון על מנת לא ליפול....כעבור שתי שניות, ולצלילי צחוק והתפעלות של קופיקו, היא בידי. "מי זונה שלי?!?! " אני שואל בקול מתרעם "ככה עושים? ככה בורחים?"...
זהו. עכשיו היא חזרה הביתה, ויותר למרפסת אני לא מוציא אותה, רק אולי עם קולר ורצועה, כמו לסאבית.