בחצות וחצי דפקה המשטרה בדלת, וכשהצצתי בחור ההצצה שמחתי שלא כיסיתי אותו בספוגים האקוסטיים החדשים כפי שתכננתי.
הנחתי שהם באו בעקבות המריבה שהייתה לי עם זו שביקשה ממני לא לכתוב עליה, מריבה שבאה משומקום, על רקע כלום, והסלימה לכדי ניפוץ המאפרה האהובה עלי ואגרופים שלה לפרצוף שלי, ואז במיטב המסורת שגיבשתי להחזיר לה כשהיא מתנהגת ככה, שני אגרופים מתונים, סוג של כאפות מחוזקות אך מקומפרסות לפרצוף שלה, וכן בעיטה קלה לאותו היעד כאשר היא המשיכה.
בכל מקרה שנינו שידרנו מבוכה קלילה כשהשוטרים הגיעו (כפרע על השכנים שהזעיקו) השוטרת לקחה אותה למסדרון לוודא שאכן הכל בסדר, ואילו אני ניצלתי את ההפוגה לספר לשוטר האתיופי (צריך לומר ממוצא אתיופי או לא לומר בכלל, אבל נו, זה היה חלק מהחוויה) על בדסם (הוא כבר ידע) , ושבדרך כלל אני חוטף ממנה בלי להתלונן, אבל שהלילה זה עבר את הגבול והחזרתי.
ושורת המחץ שלו : "נו, אבל למה עם חלונות פתוחים?" .
לקח מס' 1 - לסגור את הוילונות לפני שרבים.
על שאר הלקחים אני עובד כבר שנים, נראה אם ומתי הם יקלטו.
לפני 14 שנים. 4 בספטמבר 2010 בשעה 22:41
