מתחת לפרווה

אולי זה הקור. אולי החנק התודעתי. גבולות האפשרי. אולי האכזבה, אולי הקושי, אולי חוסר התאמה.
אולי אני חכם מדי לטובתי שלי, אולי מנוסה מדי, אולי יודע יותר מדי. אולי אני נהיה זקן מדי לדברים האלה.
שוקולד השחר. זה מה שמענג אותי בימים אלו. תודה לאל שגמרתי את הקופסא. כבר עליתי איזה שני קילו. כל ערב אני הולך לישון ב11, קרוע לגמרי, ראש מתפוצץ, גוף כואב. שונא את עצמי. בלילות יש לי חלומות רעים ומפורשים, שאותם אני לא זוכר בבוקר.
מאיזושהי סיבה, אני כמעט ולא מחייך, לא נלהב, כבר לא חרמן. אלו סימפטומים של דיכאון, אבל למה?
אולי אני דג של ים פתוח. אקוואריומים עושים לי רע. אולי, למרות כל הכוונות הטובות, הקשר הזה לא מצליח. אולי אני פוחד. אולי אני לא נותן, למרות שאני גורס שאין סאב שלא נותן, יש דומית שלא יודעת לקחת...נושי חולה כבר כמה ימים, דלקת גרון, זה בטח לא הזמן לבחון את הקשר או להגיע להחלטות. אבל אני מת כאן. מת מקור, מת משעמום, הלב שלי מושרה בחומצה, נאכל לאט.
אולי אני צריך מאמן אישי, מעניין אם יש אחד שקוראים לו מוטי. מוטי וציה.
אולי זו תרדמת חורף. אולי דרכתי בביצה טובענית במקרה ועכשיו אני פשוט מתקשה לצאת. אולי אני לא נותן לעצמי להאמין ולהיות שם ממש, בפחד מאכזבה, פחד מכישלון, פחד לעזוב את הקרקע, פחד להשתנות. אולי בנבכי נשמתי אני עוד "שומר אמונים" לאקסית.
אולי אני מחכה לנס.
אבל בתכל'ס, וזה הקטע החשוב, החיים מתפרקים למיליוני החלטות קטנות שנעשות במשך היום, סיטואציות ואיך שנוהגים בהם בזמן אמת, והדרך שבה הסביבה משפיעה עלינו. וההרגשה היא, שאני מחכה לאנרגיה חיצונית חיובית, או-אם לא, אז פשוט שיעזבו אותי בשקט.
פעם הייתי הסאב המושלם, הייתי רווי הערצה ורצון לשרת, הייתי משקיע, הייתי נמרץ, הייתי מחמיא, הייתי סופג בהנאה, היה לי זיק ממזרי בעיניים, הייתי שוקע לי בספייס מתקתק ולא רוצה שיגמר לעולם. אני מתבייש להגיד מה נהיה ממני. (אני!! מתבייש!!!!) סף הכאב שלי ירד לרמת "ונילית עדינה ושומרת מסורת". ההערצה התחלפה בביקורתיות, הרצון לשרת ברצון לישון, ההשקעה בקיצורי דרך, המחמאות יוצאות ממני כמו באיומי רובה, ובעיניים אין לי מושג מה יש לי, אני ממעט להביט במראה.
נראה לעצמי מכוער.