מתחת לפרווה

יום שישי, שש בבוקר.
הלילה (הבוקר) היורש ישן אצל אמו (לא נסעה בסוף לזימבאבווה) מה שמאפשר לי להחליט אם ומתי לישון, מבלי לדאוג לכל התהליך של ירידה למכולת, קניית מצרכים, והכנת סנדוויצ'ים. מיאמי המוכשרים, העשירים, המיוחסים והמכוערים מובילים ב15 הפרש על דאלאס. 6 דקות לסיום. זה נראה גמור, כמו החיים שלי.

זו תהיה מסה בנושא גמר הnba, וזו תהיה כסות מעניינת לשזור בה את כל יתר הדברים שעוברים עלי, בלי לרדת ליותר מדי פרטים אסורים.

דאלאס כאמור מפגרת ב15, וזה שש דקות לסיום של משחק שניים מתוך שבעה בגמר הnba, בין אלופת המזרח לאלופת המערב. מדובר בסיפור מבית היוצר של דיסני, לגמרי, ולכן אני מאמין שאפילו אתן תצליחו להרגיש את ההתרגשות שלי, ולו לרגע.

מיאמי היא קבוצה שנבנתה השנה, הודות לסוכנים זריזים ומניפולטיבים והרבה כסף גדול. כתוצאה מדיל מורכב, הצטרפו אל הסופרסטאר החתולי דוויין וויד - לברון ג'יימס (שמכונה קינג ג'יימס ונחשב כבר כחמש שנים לשחקן הטוב בעולם) וכריס בוש (סופרסטאר בפני עצמו, אם כי בדרגה פחותה, ועם תדמית קצת "רכה" ) .  מדובר בשלושה מהשחקנים הכי טובים ביקום, שנמצאים בשיא הקריירה שלהם, וההתאגדות הקונספירטיבית שלהם במיאמי יצרה גל של חששות ברחבי עולם הכדורסל. עבורי, הם גם פשוט מכוערים. הם אמנם אתלטים בצורה יוצאת מן הכלל, ועושים מהלכים מרהיבים, אבל משו בתשדורת שלהם פשוט עושה לי רע ולא נעים. כוחנות, ערסיות. מצליחנות עיוורת. מאמן אותם מאמן צעיר יחסית ממוצא פיליפיני שנקרא אריק ספולסטרה, ולפי איך שהוא מדבר ניתן להניח שהוא קרא המון המון מדריכי ניו אייג' לאיך להיות מצליחן.

מהצד השני ניצבים דאלאס, שהיא קבוצה של לוזרים עם קבלות. מאמן בוק שהפסיד בגמרים בהם השתתף, רכז (ג'ייסון קיד) בן 38 (ממש מאובן ארכיאולוגי) שהפסיד בשני הגמרים בהם השתתף. קלע קטנטן וזריז ( ג'ייסון טרי) שנמצא כבר שנים בקבוצה ומעולם לא הצליח להביא אותה להישגים . קלע יגוסלבי מזדקן שמעולם לא זכה בכלום. ומעל כולם - דירק נוביצקי, כדורסלן גרמני ענק ומוכשר כמו שד, צנוע ומקסים, שתמיד מדבר בשקט ובאנדרסטייטמנט, וגם המשחק שלו הוא אלגנטי וג'נטלמני. ב2006 הוא היה בגמר הnba, הוביל שתיים אפס בסדרה ובהפרש גדול במשחק השלישי, רק כדי להפסיד בסוף את התואר, בצורה הכי טראומטית שאפשר לדמיין. הקבוצה בצד השני אז הייתה מיאמי, עם אותו דווין וויד.

הרבה אנשים סולדים ממיאמי, ביחוד בגלל שכשלברון גיימס עזב את קבוצת נעוריו הקיץ אחרי שנים ארוכות, הוא עשה את זה בתכנית טלוויזיה גרנדיוזית בשם "ההחלטה"?, בה, בדמטיות מופגנת הצהיר שהוא לוקח את הכשרון שלו לסאות' ביצ'. כאילו, זה בסדר לעזוב את אשתך, כולנו עשינו את זה, אבל אתה לא אמור לספר על החברה הבלונדינית החדשה שלך בסאות' ביצ' בשידור חי מחוף לחוף. זה פשוט טעם רע.

אז 6 דקות לסיום, ודאלאס הזקנים והלוזרים מפגרים ב15 במשחק השני.
בnba כל הסטטיסטיקות מתועדות ונשלפות ברגע. רק שלוש פעמים בכל ההיסטוריה קבוצה חזרה בסדרת גמר מפיגור 2:0. אחת מהם זו הפעם שמיאמי חזרה נגד דאלאס ב06. לברון ו-וויד ממיאמי חוגגים שלשה גדולה של וויד ממש מול הספסל של דאלאס. מכות על החזה והכל. אני חושב שמוטב שאלך לישון וארוויח עוד קצת שינה, היות שאני עובד והורה 24/7 כבר כל כך הרבה זמן ללא הפוגה. ואז אני חושב, שאם דאלאס בכל זאת יחזרו ואני אחמיץ את זה, זה יהיה באסה לגמרי.

אבל מצד שני, גם לראות את מיאמי מנצחים יהיה באסה לגמרי. אוקיי, אז הכסף וההייפ והכשרון המולד מנצחים. יופי. מה מעניין וכיף בזה? אני מעדיף בהרבה להאמין באגדה שהVeterans מצליחים לנצח בזכות הסבלנות, המקצועיות, ההתמדה, אכילת החרא לאורך שנים. שברגע האמת, היות שהם עומדים על קרקע יציבה שנבנתה בעמל ובאכזבות ובכאב והשפלה, הם יצליחו לנצח. ולו רק פעם אחת.

ואז, קצת אחרי ריקוד הניצחון של מיאמי, שאחריו באמת הכל נראה גמור, החלטתי שאחכה עוד שתי דקות ואז אלך לישון. ובשתי הדקות האלה, היתה שלשה של קיד, ועוד סל של נוביצקי. ופתאום זה רק תשע הפרש. אוקיי, אני ממשיך לראות. בינתיים גם עשיתי ביד (משתדל לחסל את היצר כשהוא מתעורר ולא לעסוק בזה בשאר הזמן.. עד כמה שאפשר. די, כמה אכזבות, כמה כאבים. נמאס ומוצה כל הנושא) בהשראת הצעקות מלמטה. פרחה אחת צרחהההה על חבר שלה והחבר'ה שלו - "בווואאאאא יש לי ויברטור בתיק ואני אזיין אותך בתחת כמו שאתה אוהב בוווווואואאאאא", נראה לי שהם רבו. היא היתה ממש עצבנית. אניווי זה היה מחרמן. כך שהייתי כבר פחות לחוץ ללכת למיטה.

ודאלאס סגרו את ההפרש, לאט ובהתמדה. וככל שהם הוסיפו לנגוס בדפיציט, כך מיאמי התחילה להחטיא ולקחת זריקות קשות. ולעשות טעויות. כי כדורסל, כמו החיים, זה משחק של מומנטום. וכשצד אחד מתעורר ומחליט לקחת את המומנטום, להיות אגרסיבי, להשתלט על היוצרות - הצד השני מתחיל להתבלבל ונאלץ לסגת ולהיכנע. שש דקות אחרי שהובילו ב15 הפרש, מיאמי הפסידו את המשחק מליי-אפ קליל של נוביצקי ארבע שניות לסיום, ואני צרחתי מאושר.

 אין לי טלוויזיה (כידוע, למי שזוכר...(ת) ) , ואני צופה במשחקים במחשב באמצעות מנוי שקניתי. החלטתי שמגיע לי לפחות קצת עניין תחביבי, והפלייאוף השנה ממש לא איכזב. כל כך הרבה סיפורים אנושים, כל כך הרבה מאבקים פסיכולוגים. והרי כולם שם בפלייאוף פנומנים, אתלטים, שחקני על. מה שמבדיל בין המנצחים למפסידים זו העוצמה המנטאלית. היכולת לתפקד בזמן אמת, במה שמכונה "Crunch time", וגם "Down the Stretch".

והנצחון הענק הזה, שבהחלט נכנס להיסטוריה כאחד מהחזרות-מפיגור הכי גדולות אי פעם במשחק בסדרת גמר, מילא אותי באנרגיה ואמונה. ואחרי חודשיים עם מעט מאוד שינה, ותסכולים אינספור, אחרי שנראה שכבר כלום לא הולך, והיורש הסתבך על מעל לראשו ואז סיבך אותי, ואינסוף עבודה קשה ומתסכלת ?("במזוזה אני עבד"), ועם כמעט אפס נחמה, אני ממלמל לעצמי - gotta stay agressive, move the ball. get those rebounds. one play at a time. כי אין שום מהלך שיכול להביא 6 נקודות. צריך לסגור בהגנה, להאבק. ואז להשיג נקודות. ולחזור ולהיאבק שוב. גם כשהכל מתפרק ונראה גמור. ולחשוב כל פעם רק על הצעד הבא. ולהמשיך להאמין, תמיד, שבסוף תגיע הגאולה.