מתחת לפרווה

אמש כתבתי פוסט, ואז הייתי גאה בעצמי בבוקר שבלילה זכרתי להפוך אותו לטיוטה. עכשיו לילה שוב, ממש, יש אלפי איש מחופשים ממש מתחתיי, ואני לבד בהיכל הכלום שלי, ואני מתגעגע לפוסט שפרסמתי אתמול. אז הרי לכם. הפעם לא אסיר אותו. מילה של שיכור פלורנטינאי, לבד בדירתו שמעל מרפסת שמעל אלפי חוגגים מאושרים.

אולי בפורים אני יכול להתחפש למה שהייתי ולדבר בחופשיות יחסית.
דנה הייתה בבויידעם כל הזמן, ומדי פעם התבכיינה על זה, עכשיו גם אני שם, הרבה זמן, ואני לא מתבכיין ולא מדווח אלא אוכל את החרא בגבורה, כפי שאוכלים חרא בדר"כ.
אכלני צואה הם אנשים שקטים, מופנמים. הם לא מסתובבים ומתרברבים בנתח הגדול שאכלו היום. הם לא עושים מזה עניין גדול. הם בולעים בשקט, ורק החרא יודע מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך, באיזו תצורה הוא מתמחזר ושב בקאמבק כחרא חדש וטרי.

בחצי השנה+ שעברה מאז שהיורש עבר לגור איתי באותם 40 מטר רבוע ברוטו שאני חי ועובד בהם התרחשו המון דברים שקשורים אליו. התמודדות עקבית, 24/7, כדי לשקם את הילד שחיתלתי ונשאתי בשנותיו הראשונות, ואח"כ בגירושין יצא מהשפעתי היומיומית. אנחנו ישנים באותו החדר ונושמים את אותו האוויר. הקשר בינינו, שמאז ומעולם היה קרוב ורגשי וטעון ורווי צחוק ועצבים ורגשות הדדיים ואיכפתיות, התחזק ונחרץ והתקבע כמציאות יומיומית. ובחודש האחרון גם סופסוף רואים פירות להשקעה ולהתעקשות. אני נלחם מדי יום כדי להחזיק את עצמי במסגרת, על מנת שאוכל להחזיק אותו. אחרי שנים שלא הוכל והתמיד בשום מסגרת, אני סופסוף רואה אותו רוצה להשתלב באחד מבתי הספר השווים בארץ וגם עושה את הפעולות הנדרשות. אתמול הוא אמר לי : "אתה יודע אבא, זה כיף להיות טוב". זה אחד הדברים שאני נאחז בהם כדי לא לשקוע עמוק מדי בעצבות. גם עכשיו יש שינויים על הפרק, סיכוי טוב שאמא שלו תסע לחו"ל לשנה, וגם מעט הלילות שיש לי לעצמי יתנדפו להם. אנחנו אמורים לעבור דירה למשו גדול יותר, ברגע שאפשר יהיה להתחייב לזה, היות שבעיניי המדינה על שלוחותיה, למרות שהוא חי איתי, אני עדיין חייב בשני תריסרי מאות שקלים מדי חודש לאמו. גם זה בטיפול. עוד התמודדות. הרבה התמודדות.

בחודשים הראשונים כשהוא רק עבר הייתי גדוש בעבודה, שגם הביאה איתה רומן עם נשלטת לשעבר שהכרתי במסגרת העבודה, והיינו זוג משמיים ליומיים. אחר כך זה נהיה מסובך וכבר לא כיף, וזה לא עבד, כפי שלא עבדו נסיונותיה של האקסית, ראשית בהזנחה פושעת ופחדנית ואז בנסינות עקשניים להישענות מרה ומבאסת, לחזור ליחסים רשמיים. הזין שלי נהיה ברומטר נהדר, ממש מד-אמת ומונה-גייגר אול אין וון. אם זה לא זה - לא יעמוד לי. אני אלך הביתה ואעשה ביד ואגמור שלוש פעמים תוך שעה ופחות, אבל לא עם הבחורה. הזין שלי מקבל הרבה פחות שיט ממני. הוא לא מוכן להתפשר יותר.

האלבום החדש של אמינם הדליק אותי, כי הכעס היה רווי בהתרגשות וזה הזכיר לי שפעם ידעתי להתאהב ולאהוב ולהרגיש בעוצמות וממש לקחת דברים ללב, ואחרי כמה חודשים של gn (גועל נקבות- אובחנתי על ידי מנהל המשמרת בבאר "שלי", המקום אליו אני הולך ושותה אלכוהול משובח בגפי וחושב מחשבות עצובות ולפעמים גם נהנה מאשליות רגעיות) התחלתי לרצות בחורות, ואף נוצרה אסופה של כמה וכמה בחורות שהייתי שמח לצאת איתן לדייט, כזו שבה אקשיב להן והן יקשיבו לי ומשו יחתחבר, אך גם זה לא קרה. פעם ביתי היה כתחנת רכבת של בחורות שהלכו ובאו, תמיד מוכנות ורוצות ויכולות ולהוטות. ממש באותה מידה שכך היה אז, כך השממה פשטה בכל חלקה של חיי הרומנטים, עד שלא נשאר כלום, ואז המשיך להיות כלום לתקופת מה, ואז הכלום נהיה שגרה, ואז נמאס לי מהכלום וניסיתי לעשות שיהיה משו בכל זאת, וזה לא הצליח והכלום המשיך, ואז היה עוד הרבה כלום, ואז הכלום עבר טרנספורמציה לתקופה קצרה למיראז'ים, ואחרי שבכל מיראז' כזה התגלה כלום, חזר הכלום והמשיך לשרוץ תקופת מה, ואז כשראה שאף אחד ושומדבר לא מגרש אותו הפך את חיי למגורי הקבע שלו, והשתקע.

ניסיתי והצעתי ויזמתי וגם נתתי ספייס ושיחקתי משחקים ובאמת לא רציתי, ואז החמאתי ותקשרתי והפעלתי את עצמי ואפילו חשבתי חיובי. כלום כלום כלום . וכלום גם. במצבי כרגע, גם אם אלך לזונה היא תדחה אותי בתואנה כלשהי. היות שאני עדיין בנאדם מאמין, למעשה יותר מאי פעם בלית ברירה, אני מאמין שכל זה נועד לצרכי נקיון, לידה מחדש, ושיש פרסים שלא יאמנו ממש מעבר לעיקול הבא או זה שאחריו.

בינתיים גיליתי מחדש את העולם, ואני מתענג ומתענה מדי יום על ההכרה בעד כמה ונילי העולם הונילי, ועד כמה לא ראיתי את זה בשנים בהן הכלוב היה הבית שלי ורוב האנשים שהכרתי היו מכאן, וכל האינטראקציות שלי היו מכאן, ויכולתי להתפלצן על טיב החוויה הבדסמית, האם היתה בדיוק כפי שפינטזתי או שהאם היו חסרים בה מוטיבים מסויימים, או משו ברמת המשחק היה לא לגמרי משכנע. היום בעידן הכלום, אני אומר תודה על שניה של תחושה אשליה של חיבור מנטאלי. גם על חיבוק אמיתי, לו הייתי מקבל כזה, הייתי אומר תודה. על זיון אמיתי אני לא מעיז לפנטז, מפאת החשש מאכזבה. על בדס"ם ממש אני מעיז לפנטז דווקא, כנשלט וכשולט, אפילו קיצוני מאי פעם, בעיקר כי אני לא מרגיש שיש איזשהו מצב שמשו מזה אפילו יוכל להתקרב למימוש.

ואסיים באירוניה המופלאה, שיותר מכל מצביעה על מעורבותה של אלוהים בתהליך, שמעולם לא הייתי ילד טוב ונקי וטהור ואסיר תודה על כל טיפת תשומת לב ונכון להשקיע ונאמן ומתוק ורוצה, ולפיכך ברור שמעולם לא הייתי בודד ועצוב ובלתי רצוי יותר מאשר בתקופה זו.

פורים שמח לכולם }{