מי שכתב את הסיסמא "החיים יפים ללא סמים" כנראה מעולם לא השתמש בסמים. זו מסקנתי לאחר כמעט שבוע שאיני מעשן. 132 שעות ליתר דיוק.
אני יודע שזו גמילה קשה והכל, ושמה שאני מרגיש עכשיו אינו קנה מידה אמיתי, אלא ביטוי חזק וחריף של החוסר, על דרך ההשוואה. ועדיין, אההההההההההההה!!!!!! קשה לעבוד, קשה להזדיין, קשה לרצות לעשות משו חוץ מלישון. המוטיבציה בקאנטים, הקיום מרגיש חסר טעם. אני יורד לשחק כדורסל במגרש עם עצמי כשהקריזה מתחילה לבעבע, משתדל לאכול בריא, לשמור על הנקיון, לא לרצוח אף אחד, ועדיין, רוב הזמן פשוט בא לי לבכות.
עכשיו לדוגמא, אני אמור להתחיל לעבוד על שיר (נחמד דווקא) עבור אחד מלקוחותי. ולמרות שאני יודע בדיוק מה עלי לעשות ואיך, אני לא מצליח לשבת על הכסא ולעשות את זה.
אני רוצה לחיות, אני רוצה להסתובב בעולם בתחושה של ערך ומטרה, אני רוצה לקדם את ענייני, לא ליפול מכל משב רוח, להיות חזק ועירני ומתוחכם, להשיג עבור עצמי, לעשות לביתי, להרגיש פאקינג טוב מדי פעם. בינתיים אני בעיקר מרגיש שבא לי למות.
לפני 18 שנים. 12 בפברואר 2006 בשעה 8:30
