לפני 20 שנים. יום שני, 13 בפברואר 2006 בשעה 4:21
היום עבר עם רכבת לקוחות, כל אחד מעצבן מקודמו, אבל לא התעצבנתי. לא מהמוסיקה הנוראית שאני נאלץ להיות שותף ביצירתה, לא מהמאניירות הנפוחות, לא מחוסר ההבנה/כשרון. לא התעצבנתי, השקטתי את עצמי, ספגתי, החלקתי. ידעתי שהשעון ממשיך לרוץ, וצריך פשוט לאפשר לו לרוץ, לתת לעוד יום חסר טעם להיגמר.
אחרי שכולם הלכו שוחחתי קצת במסנג'ר עם נדב ועוד קצת עם תהום, עד שנמאסה עלי הישיבה מול המסך, וירדתי לקלוע לסל בפעם השלישית אתמול, לאורו הקר של הפרוז'קטור על המגרש הפלורנטינאי מעוטר הגראפיטי והריק מאדם.
חזרתי, אכלתי תפו"א במיקרו עם מלח (אני מקפיד שלא להשמין עקב הפסקת העישון)
אחר כך הלכתי לישון.
קמתי בשש וחצי ביקיצה טבעית, לבוקר ריק וקר, אפרורי..
דירתי הכה מסודרת, הכיור הנקי, המחשבה הנקייה, ללא שיעול, ללא עירפול, ללא חשק או סיבה לחיות.