מתחת לפרווה

אחרי הלילה ההזוי שעברתי, והפוסט הדיכאוני במיוחד, אני מרגיש שצריך להבהיר מה קרה :

הלכתי עם המקולרת והחברה הטובה לגנון. בעודי חונה, שאלתי את החברה הטובה שאלה שנגעה לאמינות שלי מול המקולרת. היא הגיבה בצורה שאפשר היה להבין ממנה שאני משקר, ובכל מקרה שיש סודות בתוך המשולש הזה. אם יש סודות-אני לא זה ששומר אותם. האקט הזה, של החברה הטובה, גרם לי לאבד בה אמון בבת אחת, ובצורה של פיצוץ גדול בלב שלי. הרגשתי מאוד מלוכלך, בודד. עזבתי את שתיהן שם, בכלביה, והלכתי ברוח המקפיאה ובגשם חזרה הביתה. הייתי שיכור, אחרי שלא שתיתי שלושה ימים, וזה העצים את הבלבול והקיצוניות. (את השעות שלפני זה בילינו בפגישה עם לקוח "מאפיונר" שלי בביתו המאובזר בבת ים. הוא השקה אותנו באלכוהול יוקרתי, הראה לנו את הדיוידי של החתונה המפוארת שלו, ובאופן כללי העביר לנו שיעור או שניים בהילכות חיים ובאיך שכסף וכוח וקשרים מסובבים את העולם) הייתי עצוב לגלות שקשר שחשבתי שהוא חברי וטהור, בכל זאת מונע על ידי אינטרסים מיניים רומנטיים. הייתי מזועזע לגלות שיש לה עניין לסכסך. ממנה ציפיתי ליותר, שכן אהבתי אותה אהבת אמת, ששרדה כבר לא מעט מבחנים.
חזרתי הביתה, כתבתי את הפוסט המדכא, ונכנסתי למיטה. השארתי את המפתח מחוץ לחור המנעול. הדבר הבא שראיתי זה את דמותה היפהפייה של המקולרת שלי, עומדת מעלי בכעס וצועקת עלי מבעד לענני האלכוהול שעטפו את מוחי. היא התחילה לארוז את חפציה, וכבר הורידה אותם לאוטו, בעודי נרדם ומתעורר לפרקים. לא יודע איך זה קרה בדיוק, שעצרתי בעדה, והתחבקנו, ובכיתי, הו כמה בכיתי. התעוררתי איתה, מחובק, פי יבש כמו מכתש רמון באוגוסט, מנסה לעשות סדר ברסיסי הזכרונות מליל אמש.
תחושה קשה של לכלוך ובלאגן בנפש.
רצון לעבור כבר את התקופה המוזרה הזו, לחזור לחייך, לחזור לאהוב את החיים, להאמין בעתיד טוב יותר.
לגבי החברה הטובה, אני לא יודע מה יהיה. לא רציתי לריב איתה, לא רציתי להפסיק את הקשר איתה. אבל משהו בסיסי באמון נשבר.