מתחת לפרווה

ביליתי 24 שעות מחוץ לאדמתי הפלורנטינית הטבעית, בפרברים המגעילים.

זה התחיל בחמישי בצהריים, בהברזה של המדריכה ההורית שלי. לפני כשנה, בועדת החלטה בעקבות בעיותיו של קופיקו בבית הספר, התחייבנו אני ואמו הזונה המזניחנית שנעבור הדרכה הורית. אני עברתי. היא לא. בכל מקרה, יצאתי כרגיל מוקדם, הגעתי לקניון רחובות שם ממוקמת המחלקה לשירותים חברתיים של עיריית רחובות, רק כדי להתבשר על יידי השומר שהמדריכה ההורית עזבה את הבניין.
"אתה בטוח שקבעתם להיום?" הוא שאל במבטא רוסי כבד. רציתי להרוג אותו, אבל השקטתי את עצמי, חיכיתי שניה, חייכתי, ואמרתי "כן, אני בטוח". חיכיתי קצת, היא אכן לא הופיעה, והמשכתי בדרכי.

הגעתי לבית אמי, הזמן הפנוי איפשר שיחה נינוחה שבה היא ירתה עלי ביקורת על אספקטים שונים בחיי, כולל הבדסם. "לחשוב...שהבן שלי...נותן ככה לאשה זרה להצליף בו....אתה רוצה, אני מוכנה לתת לך כמה פליקים טובים..." . | : זה מה שמטריד אותה בסיפור...שלא היא זו שמרביצה לי.

אניווי, הלכתי להביא את קופיקו מהצהרון, וביליתי איתו את השעות הקרובות במשחקים ושעשועים, כאשר ברקע אמי מטרטרת. לאחר מכן, ואחרי שהחזרתי אותו לבית אמו, שמתי פעמי לביתה של המקולרת בנס ציונה. הייתי אמור לפגוש סוף סוף את חברתה הטובה, אותה היא מכנה "אשתי", אבל אישתה נרדמה ומיאנה להתעורר. העברנו ערב נעים דווקא, ואז יצאנו לאכול המבורגרים ולשתות בירה באחד המקומות המעוצבים מדי באזור התעשיה הישן ועמוס הערסים של ראשל"צ.

לאורך כל היום והערב, ולמעשה במשך השבוע כולו, סבלתי מגזים שהשתוללו בתוך בטני הדואבת. מאז שהפסקתי לעשן הבחנתי בתופעה הזו, וגם בעובדה שאני מחרבן פחות. התחילה לחלחל במוחי ההכרה שאזדקק לאיזשהו חומר משלשל כי המצב נהיה לא נעים, וגם מנע פעילות מינית בלילה, שכן התחושה היתה מאוד לא נוחה, וגם פחדתי להפליץ תוך כדי.

בבוקר עשינו טיול נחמד דרך השדות ואיפה שפעם היו פרדסים, חזרה לרחובות, ברגל. התכנית הייתה להתפלח למכון ויצמן ומשם לרחובות, פעולה אשר עשיתי לא מעט בנעוריי. לאכזבתי, התרוממה שם גדר בטון אפורה ומכוערת, ומעלייה נמתחו גדרות תיל אימתניות. "הלכה התמימות", חשבתי לעצמי, וכבר חשבתי שנצטרך לעשות את העיקוף, כשלפתע הבחנתי שאחד מלוחות הבטון שמרכיבים את הגדר מעט סדוק באמצעו. עזרתי לו להתרחב, לסדק, עד שלוח הבטון נפל על הקרקע הלחה, ואיפשר לנו למצוא את עצמנו כעבור דקה ליד בית גידול החיות במכון ויצמן, איפה שהייתי מנקה חרא של חיות מעבדה לפרנסתי בנעורי המוקדמים.

התחנה הבאה היתה הבנק במרכז רחובות, שם הייתי אמור להפקיד מזונות עבור קופיקו ולפגוש את אמי. לאחר ההפקדה, ולאחר שהצגתי בפניה את המקולרת, היא הביאה לי 400 ש"ח לצורך קניית מכנסיים אלגנטיים. "לא אקסהבציוניסטים, משו סולידי, יפה...ורק למטרה הזו!!!!", היא הדגישה. לקחתי את הכסף, למרות שדקה אחרי זה כבר החלטתי שאחזיר לה אותו. אני לא אוהב הכתבות כאלו, בטח שלא בענייני לבוש, וגם לא הולך לזרוק ארבע מאות שקל על מכנסיים, בתקופה שאני סופר את השקלים כדי שיהיה מספיק כסף גם לאוכל וגם לנסיעות לקופיקו, ונמצא בחרדה מחשבון החשמל שעוד לא שולם, ומשלושת החודשים שכירות שאני חייב.

משם היינו אמורים ללכת לבצפר של קופיקו לאסוף אותו, אבל המקולרת ביקשה לעבור בקניון לקחת את משקפי השמש שלה מתיקון. בחריקת שיניים, הסכמתי, למרות שאני שונא קניונים, ואת קניון רחובות בפרט, ובמיוחד ביום שישי, ועוד יותר לאור ההברזה של המדריכה המרחפת מאתמול, ועוד עוד יותר לאור ה400 שקל של המכנסיים הנורמטיביים שנדרשתי לקנות ועוד להגיד תודה.

אחר כך, לבסוף, אספנו את קופיקו מהבצפר, עננים קודרים החליפו את השמש החייכנית של הבוקר בינתיים, המקולרת שתקה וחייכה בטיפשיות, כפי שהיא עושה תמיד כשאני במצברוח רע וסוער. נדמה שאין לה שום אינפוט מועיל במצבים האלו, וכל מה שהיא יכולה לעשות זה להמתין בסבלנות עד שיעבור, או עד שאהיה חרמן, מה שיבוא קודם. יש בזה מימד מתסכל, ללא ספק.

כך או אחרת, נסענו תל אביבה במונית השירות, המקולרת ירדה בנס ציונה, קניתי כדורים נגד שלשול וגזים, ועוד קצת בשר וירקות בפרוטותיי האחרונות, וזהו. הלכתי לישון שנת צהריים מסוייטת, קמתי לשחק עם הקופיף, הלילה נראה לי שאתייחד עם דוקטור גולד, בליווי מיצכתום, לשיחה מלב אל לב.
היה שבוע קשה ומעצבן.
אני לא מעשן כבר 11 יום.
שבת שלום לכולם.