מתחת לפרווה

היא התלוננה שהיא מקבלת פחות מדי אהבה ויותר מדי עצבים.
שלחתי אותה לדרכה.
לא תהיה חרטה.
לא יהיו דמעות אפילו, לא בגללה, אניווי.
אולי בגלל ההשקעה שאבדה, אולי בגלל הבדידות שלפתע תמלא את המרווח שבין הקירות.
אני לא אוהב אותך יותר, אמרתי לה.
לכי הביתה.
שתמצא לה מישו שיתן לה יותר אהבה ופחות עצבים.
והאמת היא, שבכלל א נ י הרגשתי שאני מקבל פחות מדי אהבה. פחות מדי אהבה אפקטיבית אניווי. לא רק אמירות "אני אוהבת אותך" אלא משו שיתן לי אנרגיה לחיים. משו שיקים אותי בבוקר עם חיוך. יחסי המין הלכו והתמעטו, הסשנים נפסקו לגמרי. הפרידות נהיו תכופות, גם אם לזמן קצר כל פעם, אבל משו נשבר.
באמת אהבתי אותה, את הילדה הזו.
חבל שזה נגמר, הייתי מעדיף שימשך לנצח. הייתי מעדיף שנאהב ונעשה ילדים ואורגיות ונכבוש את העולם ויהיה מדהים.
כנראה שזה לא היה אמור להיות.
החזרתי את הבגדים שלי למדפים בארון שפיניתי לה.
נהיה פה קר ברגע שהיא טרקה את הדלת.
מחר מתחיל שבוע חדש, מלא בעבודה ואתגרים ומה לא.
הפעם זה סופי.
פעם שלישית גלידה.
בה ביי תהום, אהבתי אותך מאוד...}}}{{{