זה נהיה רוטינה, לישון שלוש-ארבע שעות בלילה, להתעורר לעוד בוקר בודד, להעביר יום ברכבת הרים רגשית, להתחיל לשתות, להחריף את השכרות, לירות משפטים כואבים לכל עבר, למי שמוכן לשמוע, ללכת לישון, לבד, בבכי. להתקשות להירדם, לחלום סיוטים, להתעורר אחרי פחות מדי שעות, עם כאב וחוסר באזור הלב, לא להיות מסוגל להמשיך לישון.
הבוקר גם אפור ויורד גשם.
(מזכיר את הבדיחה מyoung frankenstein...."יכול להיות יותר גרוע...יכול היה לרדת גשם")
אני רוצה חיבוק!!!!!!!!!
כבר שבוע
כמו נרקומן בקריז
אני רוצה להחזיק כף יד נשית בידי, ולהיות מסוגל להסתכל בעיניים של מישי כשאני מדבר איתה
זה כל כך הרבה לבקש?!?
אני כנראה רוצה יותר מדי. זה אף פעם לא קורה ככה.
אולי אלך, כמו שעשיתי אחרי הפרידה מהאקסית, לפני שנה וארבע, לזונות הקוקסינליות ברחוב צ'לנוב ובסימטאות הסמוכות. רק שהפעם, אני אבקש רק חיבוק. מעניין כמה היא תיקח לי על זה.
לפני 18 שנים. 25 בפברואר 2006 בשעה 11:48
