מתחת לפרווה

הכל ג'יפה לי בנשמה.
מלוכלך לי, מגעיל לי. רע לי, קר לי. חמוץ לי בלב. מר לי בנשמה.
הכל כל כך שקוף מכל הכיוונים. אני נותן סקס בשביל לקבל אהבה, שוב ושוב, ושוב ושוב מוצא את עצמי חסר יכולת להשתמש באותה אהבה במקרה הטוב, או פשוט לא לקבל אותה במקרה הפחות טוב. התוצאה זהה בשני המקרים. הלילה אני כל כך עייף, כל כך כועס, כל כך נגעל מהכל, עד שנראה לי שהתרופה היחידה תהיה לדחוף את הראש לאסלה ולהוריד את המים, ואחר כך לצאת למסע נקם. אני יכול לחשוב על כמה תחנות בדרך.

כמה משעשע זה, נתפוס את ונוס, נעשה עליו סיבוב, ניתן לו להשתדל, לרצות, לכמה, הוא ישיר, הוא ירקוד, עיניו ינצנצו, הוא יעשה כל מה שהוא יודע, ומי יודע, אולי הוא אפילו יתאהב. מה זה משנה אם יש מה לתת בתמורה, מה זה משנה אם אחרי שנקשור אותו אלינו, אחרי שנבטיח לו הבטחות, נגלה שבעצם...וואלה...אין כיסוי. ובחיי שהוא קשה לפעמים. עדיין לא נרצה לוותר. כי יש לנו את התכשיט הכי יפה בכלוב. ניתן לו להתבוסס, ניתן לו לגווע, עד שיעזור את האומץ ויעזוב בעצמו. שיקח הוא את האחריות, שיסבול הוא את התוצאות. שנוכל להרגיש מקורבנות. שהוא עוד יצטרך לפייס אותנו.

הצד הנשי שלי הוא אישה מוכה.
הצד הנשי שלי הוא זונת מחמאות שמחפשת אהבה בכל חור, ותעשה הכל בשביל מילה חמה, בשביל ליטוף.
הצד הנשי שלי הוא ילדה שברחה מהבית ומחפשת בית חם להתנחם בו.
הצד הנשי שלי משתמש בצד הגברי שלי.

נמאס לי להיות הזונה שכולם אוהבים. אבל אני פוחד שאין לי תוחלת אחרת. ורע לי בתוך קופסא. ואני צריך או צריכה או מה זה משנה באיזה מין אני אכתוב, אני צריכה אהבה. אני צריכה חום. אני צריכה בית. אני צריכה שמישי תדע לתת לי ולעשות אותי שמחה ופעלתנית. ושלא תנצל אותי לרעה. ושתהיה לי סיבה לחיות. כי ככה יהיה לי פאקינג קשה להמשיך. בא לי לבכות.