אני לא יודע למה קשה לי לבטא את הצד השולט שלי, כאן, בכתיבה. איכשהו, זה נראה לי יותר לגיטימי להישלט מלשלוט, או משו. אולי זה הפמדומיות שלי.... אולי עוד לא השתחררתי לחלוטין מהחינוך שקיבלתי, שלא יפה להרביץ, בטח לא לבנות...למרות שבשנה האחרונה אני הרבה יותר שולט מנשלט, איכשהו זה לא מגיע לידי ביטוי.
הייתה אצלי היום (שוב) אישה גדולה מהחיים. למדתי ממנה בעבר הרבה, על היכולת להתענג על סקס גם ללא אהבה רומנטית כובלת, על האופציה לומר, *זו אני, זו מי שאני, ואל תצפו ממני ליותר...*
הבאתי אותה למקומות שעוד לא הייתה בהם, שהשתוקקה להיות בהם. השפלה, כאב...היא ידעה שאיתי היא בטוחה. שאבתי את ההנאה מלראות אותה נאבקת בגבולותיה, מתמסרת, לא בלי חששות או מעצורים. אהבתי לראות אותה מצליחה לרגעים מסויימים לא לחשוב, לקבל את הכאב, להיות הכלבה הזנותית המושפלת שהיא רצתה להיות. התרגשתי לראות אותה גומרת, רועדת בטירוף, זועקת, ואז לחבק אותה כשדמעות בעינייה....אפילו שלא גמרתי בעצמי. הסיפוק בא ממקום אחר.
השליטה שלי לא באה מאגו. היא באה מרצון לענג את הפרטנרית שלי. אני לא מרגיש יותר "נעלה" כאשר אני למעלה ולא יותר "שפל" כשאני למטה. אם הפרטנרית אקסטרימית מספיק, אני עשוי להתגרות מאוד, להגיע לספייס, לאפשר לצדדים הסדיסטיים שלי להתבטא בחופשיות. אם היא רגישה יותר, אני מקבל סיפוק מתחושת ההובלה, ומהעובדה שהצלחתי לשבור אצלה גבולות ולענג אותה. אני משתמש בנסיוני כסאב בשביל להרגיש את הפרטנרית, לחוש את גבולותיה גם בלי שתגיד אותם. אני לא מצפה למשמעת עיוורת, או לציות שיחרוג מגבולות הסשן עצמו. באנו להנות...
תודה לך, בייב, על עוד אחר צהריים מהנה ומלמד....את נפלאה }{
לפני 18 שנים. 7 במרץ 2006 בשעה 17:38
