מתחת לפרווה

הקלטתי שירה של לקוח עכשיו. ארבע שעות של סשן מנטאלי, פלוס סממנים פיזיים. צריך לדאוג, שיהיה במצב הרוח הנכון, להקשיב לכל ניואנס בשירה, לדעת איך לכוון אותו למקום רגשי אבל לא משתפך, בהיר אבל לא טכני, טהור אבל לא מחופף. צריך לתפעל את הציוד, צריך לאהוב אותו ולהיות בעדו. צריך להחמיא לו, צריך להכיל אותו.

לפני זה השכבתי את קופיקו לישון, סיפרתי לו סיפור, עשיתי לו מסאג' ברגל כי יש לו התכווצות. הכנתי לו טוסט גבינה וסלט ירקות לארוחת ערב. שיחקתי איתו במשחק מסירות שהמצאתי לצורך העניין, מעין דודג'בול במסדרון עם "כדור שבויים" . (כדור גומי כזה עם פרוות גומי צבעונית...לא כואב גם כשמוטל חזק) . עזרתי לו בשיעורים בהנדסה, ובעצמי התקשיתי להבין מה הם רוצים. נאלצתי לתקשר עם אמו הזונה המזניחנית המטומטמת הגסה והנוירוטית עקב בעיית האינקומפרסיס שחוזרת לו ושלה היא מתכחשת.

לפני זה חסמתי במסנג'ר ילדת כלוב שעלתה לי על העצבים, אחרי שאיכשהו נתתי לה להתברג למעמד טלפונים ועניינים, ועוד לפני שפגשתי אותה. שבועיים כבר אנחנו מנהלים קשר כזוג נשוי כמעט, ועוד לא פגשתי את הזונה. אחרי שהיום היא עוד השמיעה טרוניה על זה שלא היו לי כמה דקות להקדיש לה בפון באמצע כל הבלאגן, אחרי שדיברנו בבוקר, ובצהריים, ואז היא ביקשה שאתקשר להעיר אותה ב1, ועשיתי את זה בחן ובהשקעה, ואז כאמור היא אמרה משו בסגנון, "נו אז תתן לי כמה דקות" ואז במסנג'ר בערב כתבה "מה אני, שק האיגרוף הפרטי שלך?!? "

כתבתי לה
now u c me
now u dont
וחסמתי
במילא אני שם רבע שעה ביום במקרה הטוב. וגם זה יותר מדי. מוות למסנג'ר. חרא של דבר.
אז זהו, עכשיו אני שוב בודד. התפנתה פוזיציה.

את הכל אני מכיל, בעוד חמש שעות צריך לקום להחזיר את הקופיף לבצפר. מחר יש לי עבודה, וגם אולי סשן או שניים. אני מניח שאני צריך לשמוח על חיי העשירים, אבל למה הכל מרגיש כל כך ג'יפ. ולמה אני מרגיש כל כך מרוקן, ולמה בא לי לבכות בעודי מתקתק את המילים האלו.